"ארץ ישראל השלמה" היא רק סיפור
בכוחנו לפרק ולהרכיב מחדש את הסיפורים שמגדירים אותנו. למשל, הסיפור על ארץ ישראל. צריך רק קצת כוח כדי לספר אותו מחדש
ב. מצווה מספר 21 לפי ספירת ספר החינוך: מצוות סיפור יציאת מצרים. מוזר בעיניי שיש מצווה לספר סיפור, שהרי אין דחף אנושי חזק יותר מלמתוח קווים בין נקודות כדי להפיח בהן משמעות, להפיג במעט את חרדת הכאוס. אבל המצווה איננה לספר כל סיפור, אלא לחזור שוב, בכל שנה, על הסיפור האחד שמעניק לכל יתר הסיפורים תוקף ומשמעות.
סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של היפרדות, בחירה ולידה של עם. זה הסיפור “שלנו”. זאת החגורה שקושרת ומאגדת את הקבוצה שהיא “אנחנו”. ככה זה עובד: אנחנו מספרים סיפורים כדי להזריק משמעות לקיום רנדומלי. הסיפורים, בתורם, מעניקים לנו משמעות. ומשמעת. הם מארגנים אותנו.
ג. פרופ’ דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, מפריד בין “האני החווה”, שחי את הרצף של החיים, ובין “האני הזוכר”, שמארגן את המידע אחר כך כזיכרון, ובעצם כסיפור. כולנו עורכים כל הזמן את הזהות שלנו דרך הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים (מילה מעניינת, “זהות”. היא נועדה להגדיר את האינדיווידואל המסוים שנדמה לי שאני, ובעצם נוגעת רק במקומות שאני דומה לאחרים. זהה להם).
הייתה תקופה שכתבתי טור אישי בשבועון נפוץ. מהר מאוד גיליתי את הפער בין החוויה לדיווח. שבוע שגרתי ותקין שבו חיי התנהלו על מי מנוחות היה חסר ערך בשבילי כשהתיישבתי לכתוב. הטוב משעמם מדי, זהה לעצמו. דברים איומים, לעומת זאת, כמו אירועים מביכים, פציעות ושברון לב, הפכו בקלות לאנקדוטות משעשעות. האבסורד היה שהתחלתי לברך על הרע, כי הוא לפחות סיפק לי חומרים. הבנתי שהגיע הזמן להפסיק עם הטור כשהתחלתי לחשוד בעצמי שאני מקבלת החלטות גרועות רק כדי שיהיה לי על מה לכתוב השבוע.
ד. מורה בבצלאל לימד אותנו פעם שאנשים מקבלים החלטות הרבה יותר מהירות משנדמה להם. בין אם מדובר ברכישה של דירה או של גרביים, רובנו מחליטים בתוך עשרים שניות. את כל יתר זמן ה”התלבטות” אנחנו מקדישים לרציונליזציה של החלטה שממילא קיבלנו, מציירים מטרה מסביב לחץ. סיפורים טובים הם אלה שמצליחים להפוך בזיכרוננו את סדר ההתרחשויות ולהתמקם בפרוטוקול לפני ההחלטה, ולא אחריה. לגרום לחץ להיראות כאילו הוא פילח אותם, ולא הם אותו.
ה. לסיפור טוב באמת אין מספר יחיד. הוא נבנה ומתפתח במשך זמן רב כל כך, שהוא מקבל את הנוכחות האבסולוטית של אקסיומה, או מיתוס, כמו הסיפורים על כסף, דת או לאום. אם כל אינדיווידואל זקוק לרשת של סיפורים שתאגד ותאחז את זהותו העצמית, דמיינו איזה כוח צריך להיות לסיפורים של קבוצות. אלה צריכים להיות חזקים, ועם זאת גמישים מספיק כדי להכיל רבדים של פרשנות וגם להשתנות עם הצרכים המשתנים של הקבוצות שמספרות אותם.
חוקרי תנ”ך יודעים להדגים איך הרבה סיפורים נולדו מהסוף להתחלה, ותמיד בשירות אינטרסים של קבוצות כוח.
ו. בנדיקט אנדרסון הוא פרופסור ליחסים בינלאומיים שטבע את המונח “קהילות מדומיינות” כדי לתאר קבוצות שמאוגדות דרך סיפורים. הדבר המעניין באמת שהוא אומר נוגע לא לזיכרון המשותף, אלא דווקא לכל מה שקיבלנו עלינו לדחוק אל מתחת לפני השטח. לשכחה הקולקטיבית. כשאנחנו אומרים שאנחנו חיים בארץ הזאת בגלל זכות אבות, אנחנו נתלים בכוחו של הסיפור המקראי. מחברים בין שתי נקודות רחוקות אלפי שנים זו מזו ומוחקים את כל האמצע.
ז. גם הבחירה באילו סיפורים להיתלות היא תמיד תועלתנית. “ארץ ישראל השלמה” היא רק סיפור, ויש לנו כוח לספר אותו מחדש כי הסיפורים שייכים לנו, ולא אנחנו להם. צריך רק קצת אומץ. שננסה? אחרי שרימה את אביו וגזל את בכורת אחיו ואת ברכתו, נאלץ יעקב לברוח ממולדתו מפחד נקמת אחיו.
כעת הוא שב הביתה, מלווה בנשים, שפחות, ילדים ועדרים של צאן. הוא עדיין חושש מתגובת אחיו ומכעסו, ולכן הוא מביא איתו מתנות ובמקביל מכין את עצמו למלחמה. אבל הוא לא יזדקק לא לאלה ולא לאלה; אחיו נופל על צווארו, מנשק אותו ובוכה. בתגובה למתנות הוא אומר: “יש לי רב. אחי, יהי לך אשר לך”. ואז הם נפרדים, איש לדרכו ולארצו. שתי מדינות לשני עמים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם