חופש ההסתה שמור רק לצד אחד במפה הפוליטית
“אני שונא אנשי מוסד/ צריך לצוד אותם/ מאל”ף ועד זי”ן". שיר כזה מצדה הימני־רדיקלי של המפה הפוליטית לא היה עובר בשתיקה
לפני עשור, בסוגיה הפוכה, אבירי החופש מילאו פיהם מים כשהשרה יולי תמיר הביאה לפיטוריו של ישראל שירן, מורה שחלק על מורשת רבין. כתב בערוץ 2 הבהיר שלשמאלנים יש איי־קיו גבוה מאנשי ימין: יכול להיות שבגלל זה אני מתקשה להבין את הדו־פרצופיות. כולנו מזדעזעים מתג מחיר בכפר ערבי, כל גרפיטי בזוי מצית בנו תודעת פוגרום. קצת פחות מתייחסים, נניח, לניפוץ חלונות בית כנסת ביפו או לניקוב צמיגי מכוניות של תושבים יהודים בלוד. כלב נשך אדם וכו’. השבוע למדנו גם שהפרקליטות הגישה כתב אישום נגד עורכי אתר “הקול היהודי”, בגין גזענות והסתה נגד ערבים.
עכשיו, ברשותכם, נעבור לפאנק (פ”א דגושה) ולסירוס אנשי שב”כ. לא סתם פאנק, פאנק אנרכיסטי, טבעוני (היי לכם), אנטי־ציוני. מתברר שסצנת הפאנק רוחשת ורוטטת בכמה מועדונים. אני מודע לכך שרוב קוראיי אינם בקיאים בסצנה, ובצדק. למען האמת, עם כל אהבתי למוזיקה, יש גבול. פאנק כזה נשמע כמו נגריה שיצאה משליטה, והזמרים נשמעים כמי שמנסים לקיים יחסי מין שלא כדרך הטבע עם המסור.
בשגרה אין לי שום בעיה עם פנקיסטים. זכותם המלאה לחבל בעור התוף שלהם ושל מעריציהם עם חרא של מוזיקה, לדחוף סיכות ביטחון לאשכים, להיראות מנוכרים וכל הג’אז הזה. אז מה פתאום פאנק? כי חשבתי שכדאי להסב את תשומת לבכם לתוכני השירים.
איכשהו, בנסיבות מוזרות למדי, הזדמן לי להכיר להקת פאנק ששמה “מרמרה סטרייסנד” (כן, הקונוטציות של השם הן מה שאתם חושבים). לפי הגדרתם הם אקטיביסטים טבעונים אנטי־ציוניים. הם מופיעים בתל אביב, בירושלים ובחיפה, למשל בבר הטבעוני רוגטקה בתל אביב, המעיד על עצמו ש”ברוגטקה אין כניסה לסקסיזם, גזענות והומופוביה”, ומטרותיו הן “הפצת רעיונות לשינוי חברתי, קידום תזונה טבעונית ויצירת מרחב פוליטי לאמנות ותרבות לקהילה”. עד כאן סבבה, אם כי אני לא משוכנע שהניסוח “הפצת רעיונות לשינוי חברתי” יעלו בקנה אחד עם הדברים הבאים.
כעת, נעבור לשיר מספר 5 באלבום “טוהר הנשק” של מרמרה סטרייסנד, הנקרא “DIE תמותו”. אצטט מילה במילה.
“אני שונא אנשי מוסד / צריך לצוד אותם אחד־אחד / מאל”ף ועד זי”ן / להוציא להם ת’עין / לדון אותם לכף חובה? / כבר הזמנתי מצבה / מתחריר לכוויית / בשבילי אתה כבר מת. // איש מוסד יא מזדיין / על חייך תתחנן / תעקוב אחרי כולם / כי בסוף תהיה איתם / אני שונא אנשי שב”כ / לחנוק אותם יהיה ענק / אני אלך ללוויות / ואשתין על מצבות. // איש שב”כ אתה סתם שמוק / עם הצו או עם החוק / על דלתי כבר לא תדפוק / כי בלי לשון קשה לצעוק / אנשי שב”כ – לסרס / ולשלוח SMS”.
אני מניח די בוודאות ששיר דומה מצדה הימני־רדיקלי של המפה הפוליטית לא היה עובר בשתיקה. חופש הדיבור וההסתה שמור רק לצד אחד במפה הפוליטית. גם הזעזוע. אולם בכל זאת, הרשו לי תהייה: הכיצד?
אני פונה לקורא האפשרי, פרקליט המדינה שי ניצן: לא שווה בדיקה? האנשים הללו לא משחקים בדימויים, הם לא דילן או ניל יאנג, הם קוראים לרצח הארד־קור של אנשי שב”כ ומוסד. הם מופיעים במועדונים בתל אביב, מול קהל.
כל עוד הם עסוקים במפגע האסתטי־תברואתי של מוזיקה איומה ומפיצים שנאת ישראל ויהדות, אין לחוק דבר איתם - אולם משעה שהם מסיתים לרצח זה כבר דורש טיפול.
ב־2008 שי ניצן החליט לא להעמיד לדין את האנרכיסט פרדריקו גומז, שקרא בהופעה לשפד את אהוד ברק ולירות בפוליטיקאים ובחיילים. בראיון לאתר אינטרנט הסביר אז גומז את תפיסת עולמו: “שנים אני חי עם הלעג הנסתר על רגשות הצדקנות של אומה חולה, על החמלה הבזויה של מדינה מטונפת והרפלקס הרצחני של עם סגולה. שנים אני חי בחופש, בחומות של גדר תיל ממתכות סוג ב’ והייטק, אבל עדיין חופשי. מוות לציוויליזציה היהודית”. התיק נגדו נסגר בין היתר משום שגומז הבהיר כי הוא מצטער אם דבריו הובנו כקריאה לפגיעה ממשית.
בעוד ישראל נערכת לחרם, האנטישמיות באירופה מרימה ראש. האיחוד האירופי עושה כל שביכולתו למנוע דיון בהשתוללות האנטישמית. דו”חות נגנזו משום שהעזו להזכיר בהם אנטישמיות אסלאמית. מבחינת האירופים, אנטישמיות בוטה היא ביקורת לגיטימית על מדינת ישראל. בשבוע שעבר בפריז נערכה הפגנת מחאה נגד הממשלה, שהפכה למפגן אנטישמי של הימין הקיצוני, השמאל הקיצוני, האנרכיסטים והמהגרים הערבים. אבל מה לנו להלין על אירופה כשבישראל עצמה רעל אנטישמי עובר חלק.
במסגרת המסע הקצרצר שערכתי השבוע בסצנה המבחילה הגעתי למשל לשיר “1929” באלבום “אלימות ספונטנית” של להקת “סמרטוט כחול־לבן”, אחד ההרכבים של גומז המתנצל. שיר על טבח תרפ”ט.
“זאת אהבה פנאטית / שלי ולא שלהם / לראות אותם הופכים / לחבילות סבון / שבו, אם החברונים ירצו / ישטפו את הסרטן / ויעשו את הכביסה / שתיתלה על גגות / הפעם בלי צלפים. / השיירה כבר עברה / אבל הלב שלי נשאר / בתוך שלולית דם / ליד מזוזה זרוקה / זה 1929 / ספר תהילים נשכח / נעל קרועה עם שרוך כתום נפרם / זעקות קרועות לב / מתוך מערכת כריזה עזובה / זאת אהבה פנאטית / לראות טינופת הופכת לסבון / סטרא אחרא של הכיף / פה צריך יד חזקה / מעילי דובון מוצתים / ריח זקנים שרופים / עד הטקס הממלכתי / העשן יתפזר / הלוואי יהיה יום בהיר”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם