המשטרה והמפכ''ל הרוויחו את הביקורת ביושר
המשטרה לא באמת קטסטרופלית כפי שמתארים אותה, הבעיה העיקרית שלה ושל דנינו היא העיסוק האובססיבי בדימוי התקשורתי
די להיזכר בפארסה שליוותה את פרסום ה"פיצוח" של פרשת הברנוער לפני כעשרה חודשים. עד כדי כך היו להוטים מפקדי הימ"ר לספר לנו על הפיצוח, שנתנו הצהרות למצלמות בה בעת שהיועצת המשפטית של המשטרה התעקשה בבית המשפט להותיר על כנו את צו איסור הפרסום על הפיצוח.
אז מה מצאו חוקרי המשטרה שהפך את תיק הבר-נוער על פניו? ראשית, הבה לא נתרגש מאלה שחוזרים ומשננים מאתמול בבוקר: "מהתחלה אמרנו לכם שעד המדינה לא אמין". למי שעוד לא הבין, עדי מדינה הם לא החבר'ה שתרצו להסב עמם בביתכם בארוחות ערב שבת. עד מדינה לעולם יהיה חשוד כשקרן, שהלוא מדובר בעבריין שקיבל חסינות על מעשיו הפליליים תרומת המידע שמסר. לכן, החוק קובע כי עדותו של עד המדינה מחויבת בסיוע חיצוני בדמות מסמכים, הקלטות, עדויות נוספות וכו'.
יש תיקים פליליים שבהם עדות עד המדינה קורסת, אבל בכוחן של הראיות הנוספות להחזיק את התיק, אלא שזה לא המקרה בתיק בר-נוער. מדוע קריסת גרסתו של עד המדינה מפילה את התיק? המידע שהתקבל במשטרה, שעדיין אסור בפרסום, אינו קשור לעניינים שבשגרה אצל עדי מפתח כמו סתירה בגרסאות ובעיות אמינות.
במקרה שלנו מדובר בהוכחות של ממש לבידוי ראיות. בתיק הבר-נוער, תפקידו של העד היה כפול - עד וסוכן. הוא גם זה שסיפר למשטרה כיצד היה, לכאורה, עד ושותף לתכנון הרצח, והוא גם זה שהופעל לאחר מכן על ידי המשטרה וכך הביא את הראיה המרכזית בתיק - ההקלטה של חגי פליסיאן על "העבודה הנקייה" שהם עשו בברנוער. המידע החדש שהגיע למשטרה, שכאמור אסור לפרסום, מעלה חשש ממשי שעד המדינה בדה ראיות.
את הדיון בשאלות איך זה קרה ואיך המשטרה לא עלתה על הפגמים החמורים בעדותו של עד המדינה, נוכל לקיים רק לאחר שיוסר צו איסור הפרסום. כרגע זה סתם דיון סרק מתלהם. בינתיים, צריך לומר שהתובעת בתיק, אושרה גז, זיהתה את הפגמים והבעיות הקשות בגרסת עד המדינה ובעצה אחת עם מפקד הימ"ר, נצ"מ גדי אשד, חקרו והעמיקו עד שהם בעצמם הגיעו לראיות בדבר בידוי הראיות.
בישיבה שהתקיימה אתמול אצל פרקליט המדינה, שי ניצן, כולם היו תמימי דעים שלמרות כל הצער והמבוכה, במצב הזה אי אפשר יהיה ללכת לבית המשפט עם עד המדינה. ניצן אמר לנוכחים כי עדיף לחטוף מהתקשורת ולהיות נאמנים לערכים המקצועיים מאשר ההיפך. ובאמת, ביום המביך הזה של המשטרה והפרקליטות, צריך גם לזכור שמי שפיצח את פרשת הברנוער, פיצח גם את בידוי הראיות בפרשת הבר-נוער.
אלא שזה כאמור היה רק הסיפתח ביומה של המשטרה והפרקליטות. בסוף היום הותרה לפרסום, באופן חלקי מאד, פרשה מביכה מסוג אחר. השורה התחתונה שלה היא שמדינת ישראל שילמה סכום עתק לעבריין כתוצאה מרשלנות. העניין כה רגיש, עד שאפילו אסור לנו לפרסם מהו הסכום ששילמה המדינה לעבריין, שכן גם פרט זה עשוי לזהות את המעורבים בפרשה. רק נספר לכם שהייתם שמחים, אפילו מאד שמחים, לגלות את הסכום הזה בחשבון הבנק שלכם.
מה שמביך במיוחד הן הדמויות המככבות בפרשה. הראשון שבהם הוא תת-ניצב אפרים ברכה, כיום מפקד היחידה הארצית לחקירות הונאה. מדובר בפרשה שהתרחשה לפני שנים רבות (אפילו את מספר השנים המדויק אסור לומר). ברכה היה אז קצין זוטר יחסית. כיום הוא מוכר לנו היטב גם מתפקידו כמפקד יאח"ה, ובעיקר מפרשת הרב פינטו. הדמות השנייה היא התובעת הבכירה מפרקליטות מחוז ת"א, עו"ד אושרה גז. צחוק הגורל הוא שגז היא התובעת בתיק הבר-נוער.
כתוצאה מהתנהלותם של ברכה וגז, תבע העבריין אותם ואת מדינת ישראל בתביעה אזרחית. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע בתחילת 2012 כי הם והמדינה התרשלו, ואף מצא פגמים באמינות גרסאותיהם ותצהיריהם בבית המשפט. על ברכה כתב השופט עמירם בנימיני: "התרשמתי כי עדות ברכה היתה מגמתית ולא תמיד מבוססת על עובדות".
פסק הדין הזה היה חלקי כי עדיין לא דן בשאלת הנזק, אלא שכאמור אחרי שנכתב - הגיעו הצדדים לפשרה כספית.
שתי הפרשות הללו מתווספות כמובן לפרשת רב-ניצב ולחוסר האונים שמפגינה המשטרה מול גל הפיצוצים והיריות ברחובות. האמת היא המשטרה לא באמת קטסטרופלית כפי שמתארים אותה, וגם לא העומד בראשה, שבמהלך כהונתו רשם גם הצלחות.
הבעיה העיקרית של הארגון ושל ראשו היא היומרנות והעיסוק האובססיבי בדימוי התקשורתי ("אמרו לי שאני מצטלם טוב" אמר לאחרונה דנינו לאילנה דיין). מי שמגדיר את כהונתו באופן שאין מתנשא ממנו כ"דרך המפנה", שלא יתפלא שסופרים לו בעיקר את הכישלונות ופחות את ההצלחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם