צריך להבין - המציאות דורשת סתגלנות גמישה
לא נקבל שוויון בנטל אלא מענה לאובססיה שאין לה תקנה. בשביל ישראלים רבים החרדים הם משהו שבין תיעוב חסר היגיון ובין פרח מוגן
עוד ב-nrg:
>אישום: ישראלי ניסה לגייס תומכים למורדים בסוריה
>כך בגדנו: סוכני החטיבה היהודית בשב"כ נחשפים
אלפי מילין מכאן, בהודו הרחוקה, זכה לרגע דומה ראש ממשלת ניו דלהי מר ארווינד קג'יריוואל, מנהיג מפלגת אאם אדאמי ("האיש הפשוט"), שבשבוע שעבר, לאחר 49 ימים בשלטון, התפטר מתפקידו בשל סכסוך סמכויות עם הממשל הפדרלי. ביום שבו היה אמור להתחיל לעבוד ולהביא למימוש את תוכניתו למלחמה בשחיתות ואת הבטחתו לשקיפות חסרת תקדים בעבודת הממשל, פרסם קג'יריוואל הודעת דובר שלפיה הוא נאלץ להיעדר מיום עבודתו הראשון משום שהוא סובל משלשול.
תודו, ודאי, שלהודעה כזו אין אח ורע בתולדות השקיפות השלטונית מאז ובכלל. לא פתורה, מבחינתי, השאלה מה מסריח יותר, הפטנט הישראלי של כוננויות פיקטיביות כאמצעי תשלום נטול זכויות פנסיוניות או השלשול של מר קג'יריוואל. אני נוטה להמר על הגרסה הישראלית.
ומפעילות הקיבה השקופה של ראש ממשלת דלהי החדשה למסע קולינרי שמתחיל במרק שעועית, ממשיך בסיאם, נוסק כנשר ומתרסק בבני ברק. לפני כשבועיים הזדמנתי למאורה מסוימת בגוש דן וסעדתי את לבי הדואב במרק שעועית. על מסך הטלוויזיה ריצדו תמונות מהפגנת חרדים בכניסה לירושלים, והמלצרית החייכנית הייתה מקרה קלסי של יותר מדי אישה על פחות מדי שמלה. על פי רוב מראות כאלו אינם מותירים אותי אדיש, אלא מאי, לא כשאני מול מרק שעועית הגון.
אם יש מרק עלי אדמות שאני מעריך, מוקיר ונוצר, הרי הוא מרק שעועית. ראשית עליו להיות אדום בוהק, לא סמיך מדי ולא דליל מדי, וכמובן מאוזן בין החריפות הנושכת למתיקות הביתית. והשעועית, אוי השעועית: רכה, חמה, מתערסלת בפה, נימוחה למגע הלשון ואוצרת בתוכה הבטחות שעליהן כבר הצביע התלמוד הירושלמי: "אמר ר' יונה, למה נקרא שמה שעועית? שהיא משעשעת את הלב ומהלכת את בני מעיים". וביידיש אומרים "פישן נישט פארצען איז אזוי ווי אכאסענע און קלייזמר" (ומי שלא מבין שיחפש מתרגם).
מכל מקום, בעודי מתענג על המרק הרהרתי בפיתגורס. תשאלו בצדק: מה הקשר בין היווני העתיק, אבי הגיאומטריה, לחוויות הגסטרונומיות שלי? ובכן, פיתגורס שהביא לנו את משפט פיתגורס (סכום שטחי הריבועים הבנויים על הניצבים במשולש ישר זווית שווה לשטח הריבוע הבנוי על היתר) ייסד את הדת הפיתגוראית. חסידיו דגלו באורח חיים צנוע ופשוט והאמינו שאפשר לתאר את העולם באמצעות היחסים המתמטיים בין מספרים טבעיים.
במרכז הדת הפיתגוראית עמדו שני עיקרי אמונה. הראשון: גלגול נשמות. השני: שעועית היא מרושעת. לא שעועית מטפורית, לא שעועית מטפיזית: שעועית-שעועית, של מרק שעועית, של צ'ולנט, של אורז פסוליה.
משום מה לפיתגורס, ללא ספק אחד המוחות הגדולים בזמן העתיק, אבי לוח הכפל, הייתה אובססיה נגד שעועית. מכאן אתה למד שגם לאנשים דגולים יש הפרעות אי היגיון, קצר חשמלי במוח שגורם להם לדבוק ברעיונות אוויליים ומטופשים.
ואם עסקינן בכאלה, נפנה מזרחה לעבר תאילנד או בשמה הקודם סיאם. בשנת 1880 התהפכה הסירה שהובילה את הנסיכה הסיאמית סוננדה קומרירטנה, אשת המלך ראמה החמישי, בדרכה ל"בנג פה אין", ארמון הקיץ. למרות נוכחות צופים רבים על גדות הנהר איש לא נקף אצבע להצילה, וזאת משום שלפי החוק המלכותי הסיאמי אסור היה לנתינים לגעת בבני משפחת המלוכה, תחת איום בעונש מוות. הנסיכה ההרה טבעה.
עוד דוגמה לטמטום שקשור להתנגשות ערכית, הפעם מארה"ב. במשך 30 שנה, עד 2007, היה הנשר הקירח - הסמל הלאומי של ארה"ב - מוגן תחת חוק שימור בעלי חיים בסכנת הכחדה. בשנים האחרונות הממשל הפדרלי הסיר מהנשר את ההגנה, כתוצאה מכך עשרות מהם נקצצים למוות בכל שנה בידי להבי טורבינות רוח לייצור חשמל נקי. פוד-פרוססור של נשרים. לפי סוכנות איי-פי, הממשל מתעלם בכוונה מהפגיעה המתמשכת בנשר המוגן בשל חשש שקבוצות נזעמות של לוחמי זכויות בעלי חיים ונאמני שימור ירימו קמפיין שיעכב הפקת אנרגיה נקייה באמצעות טורבינות רוח כחלופה לאנרגיה המופקת מפחם.
עכשיו שימו לב: אין חולק שיש קורלציה בין אקולוגים שוחרי סביבה לנוטרי חיות, אלא שאליה וקוץ בה - חוץ מאשר להשליך בתסכול את סירי הקינואה ולהסיר בזעם את סנדלי הבירקנשטוק ולהכות בהם בראש שנחפף בשמפו אורגני בניחוח בייבי בואש, אין למחבקי העצים הרבה אפשרויות. דיסוננס שכולו "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". החשמל הידידותי לסביבה לא ידידותי כלל וכלל לנשרים (אגב, בדומה לקומביין שקוצר חיטה ללחם מלא אורגני ובדרך קוצץ גורי עכברים, מרמיטות וארנבות). אי אפשר לנהל את האנושות באמצעות רעיונות מופשטים מוחלטים. המציאות מורכבת ומלאת סתירות ופשרות.
''למחבקי העצים אין הרבה אפשרויות''
איור: יונתן פופר
כאן סוף-סוף אנחנו מגיעים לבני ברק ולסוגיית השוויון בנטל, ע"ע ועדת שקד שאת מסקנותיה העתידיות אופף המרכיב הסודי שפרופ' מור-יוסף התרעם עליו: מדינה שבנויה על כוננוות פיקטיביות, על ישראבלוף.
לא שוויון בנטל נקבל (ובכלל, איפה הערבים?) אלא מענה לאובססיה שאין לה תקנה כרגע. בשביל ישראלים רבים, לצערי הרב, החרדים הם כמו השעועית של פיתגורס. בשביל אחרים הם כנסיכה הסיאמית שאין לגעת בה. משהו שבין תיעוב חסר עכבות והיגיון ובין פרח מוגן. לטעמי יש לבחון את הסוגיה יותר בכיוון של הנשר הקירח: להבין שלפעמים המציאות דורשת סתגלנות גמישה, גמישה מאוד.
המתווה הצפוי יעניק הטבות חסרות תקדים למתגייס החרדי המבוגר, בשעה שהצבא משווע ללוחמים,
הפוך , גוטה, הפוך. המתווה המתבקש אחר. בהגיעו לגיל 18 כל אזרח צעיר - חילוני, חרדי וערבי - יוזמן לבקו"ם צבאי-אזרחי. מי שמכל סיבה שהיא יבחר לא לשרת, יקבל פטור. זכויותיו הבסיסיות יישמרו אבל לא מעבר לכך. מי שיבחר בפטור מסיבות שאינן רפואיות לא יועסק בשירות הציבורי, לא יקבל תקציב במישרין או בעקיפין מהמדינה, לא יוכל לגשת למכרזים ממשלתיים, לא יסובסד באוניברסיטה ולא יהיה זכאי לדיור מוזל. אדם שלא יישא בנטל לא יוכל לעמוד בראש חברה ציבורית, לשבת בדירקטוריון או להיות בעלים של חברה ציבורית (כדי למנוע מצב שבו בני עשירים יבחרו לא לשרת). בטווח הקצר זה אקמול. בטווח הארוך, למעט עילויים, הרוב יתגייסו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם