המוקש של נתניהו, הסיפור המדהים של רנאטה
איך יתמודד ראש הממשלה עם תסבוכת הנשיאות, והחיים החדשים של ניצולת שואה שהתחתנה לאחרונה עם בן זוגה הצעיר ממנה ב־36 שנה
נתניהו היה רוצה מועמד מחוץ לכנסת, מישהו שיכניס באמת את אפו רק לתוך הממחטה. בלשכה צפו בעניין אחרי המועמדות של פרופ' דן שכטמן, חתן פרס נובל לכימיה. בתוך זמן קצר גילו שם שהוא לא צובר תאוצה, ואחרי האמירה הבעייתית שלו בעניין הזמרים המזרחים, אין לו שום סיכוי בציבור או בכנסת. בשלב מסוים חשבו נתניהו ואנשיו להריץ לתפקיד את הרב יחיאל אקשטיין, או לפחות לתמוך בו מבחוץ, אבל הבינו שגם הוא לא ישיג עשר חתימות, ואם ישיג, בכנסת לא יבחרו בו.
אולי דוד לוי? שיחה שהתנהלה בין חיים ביבס, ראש העיר מודיעין ואחיינו של לוי, ובין גיל שפר, ראש הסגל של נתניהו, פסלה גם את המועמדות המעניינת הזו. ביבס ביקש שנתניהו יציע את לוי או לפחות יתמוך בו. שפר הסביר כי ראש הממשלה לא יכול לתמוך בלוי ולהסתכן בהפסד בכנסת.
נתניהו החליט לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם, אבל מאז הוא מתנדנד באי־נחת. הוא השתעשע באפשרות לסדר לשמעון פרס עוד קדנציה, אבל זכה לכתף קרה מלשכת הנשיא וגם מהמועמדים וחבריהם הטובים בכנסת. האפשרות להעביר את הבחירה לעם עלתה גם היא, ואפשר לקשור אותה למשאל שנעשה בעיתון שמזוהה עם נתניהו בשבוע שעבר. לפי "ישראל היום", 75 אחוז מהציבור מבקשים לבחור בעצמם את נשיא המדינה הבא. ערוץ 10 ערך אתמול סקר וקיבל תוצאות מרשימות יותר מבחינת רצון העם.
הרעיון הזה נכון, בעיקרו. אני כותב עליו שנים. הציבור חייב לבחור את האזרח מספר אחת שלו באופן דמוקרטי, אמיתי ומרשים, שונה בתכלית ממסע התככים הפוליטי המכוער שמתנהל מול עינינו במסדרונות הכנסת אחת לשבע שנים. צריך להתחיל עם השינוי הזה כמה שיותר מהר. אפשר לעשות גם עכשיו דבר פשוט. הנשיא פרס יסיים את תפקידו בקיץ הקרוב, ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ימלא את מקומו עד שהעם יבחר את הנשיא הבא. לצורך הבחירה הזו אין צורך לקיים בחירות כלליות, לפזר קלפיות בבתי הספר, להשבית את הלימודים או למנות ועדות קלפי. לא חייבים לבזבז ימי עבודה או לזרוק עשרות מיליוני שקלים.
להפך, אפשר לבחור את הנשיא העשירי דרך האינטרנט, בתהליך מהיר ופשוט. אנחנו באמצע 2014 ולא בימי הביניים. בימים האחרונים אני משתתף בתהליך הצבעה באינטרנט בעניין אחר, האיחוד בין הפועל ירושלים והפועל קטמון. כל כך קל וכל כך יעיל, עם אחוזי השתתפות מדהימים. לכו על זה.
האנשים הספורים שהגיעו ב־30 באוגוסט 2013 לפארק דניה בירושלים לא היו מודעים לכך שהם צופים בטקס חתונה שראוי לשיא גינס. באמצע הפארק עמד הבעל, עדי (מסרב למסור שם משפחה), בחור נאה בעל עיניים כחולות מאירות, בן 40.
לצדו חייכה באושר אשתו החדשה, רנאטה קאופמן, בת 76. קאופמן לבשה לבן ואחזה בידיו החזקות של עדי. הטקס אולי השכיח קצת את הכאבים של האישה, שהיא בעצם שבר כלי מהלך, אחרי שעברה את תלאות השואה, וגם חייה הקשים בהמשך לא הקלו על מצב הבריאות הרופף שלה.
מפארק דניה הלכו בני הזוג לביתם, דירה קטנה בקריית יובל עם 84 מדרגות טיפוס. הדירה הצנועה היא תעודת הביטוח של עדי מול השאלה הקבועה שמנסרת בחלל האוויר: "אז מה, התחתנת איתה בשביל הכסף?" עדי אומר כי מצא ברנאטה אישה יראת אלוהים, חכמה וגם יפה "שדומה לאינגריד ברגמן".
רנאטה בטוחה כי אלוהים שלח לה אותו בהזמנה, על פי בקשתה, אחרי שהגיעה לארץ בינואר 2013 אובדת עצות ועוד נתקלה בחומה ביורוקרטית גבוהה. הנישואים המוזרים למראה, למרות ההסברים הרומנטיים, לא מתקבלים בשמחה בידי אחדים מבני משפחתם של השניים, שלא הסכימו לקשר.
אבל הנישואים המאוחרים לא פתרו את כל הצרות. להפך. המדינה לא מקלה על חייה של קאופמן, בת לאב יהודי שנרצח במחנה טרזיינשטט באוקטובר 1944. קאופמן רודפת זה שנים אחרי האזרחות הישראלית שמגיעה לה מתוקף חוק השבות, אבל נדחית פעם אחר פעם.
גם הסיפור המזעזע שלה כניצולת שואה, שאותו היא מנציחה בספרי שירה נוגעים ללב, לא מצליח לשכנע לגמרי את משרד הפנים, לפחות לא עד השבוע. בכל פעם נתקלו בני הזוג בבלוק נוסף שעליהם לעבור. עדי וקאופמן משוכנעים כי הדחייה האינסופית נובעת מכך שהם יהודים משיחיים, "כי אין שום סיבה אחרת". כפי שזה נראה, בג"ץ יצטרך בקרוב להידרש גם לסוגיה הזו.
רנאטה קאופמן נולדה בעיר אסן שבגרמניה בשנת 1937, שנתיים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. אביה, אלברט קאופמן, היה יהודי, מהנדס בחברת סימונס. אמה מרגרטה קאופמן לא הייתה יהודייה. כאשר החלו רדיפות היהודים, עברה המשפחה לקלן. האב סולק בינתיים מעבודתו, והאם התפרנסה כחייטת.
מאוחר יותר האב נעצר, רנאטה שזוהתה כיהודייה נזרקה מבית הספר, ואמה חיפשה לה מקום מסתור, עד שמצאה לה מחסה בכפר קטן בדרום גרמניה, לא רחוק משטוטגרט. לרוע מזלה של הילדה בת השש, המשפחה שאליה עברה התעללה בה קשות.
"חטפתי מכות חזקות על כל דבר", נזכרת היום קאופמן בדמעות. "אם לא חזרתי בזמן, אם לא ניקיתי טוב. פעם אחת אם המשפחה לקחה מקל של אופים, הכתה בי ועיקמה לי את עמוד השדרה. אף אחד כמובן לא לקח אותי לרופא. מאז אני סובלת מכאבי תופת. הפכתי לנכה".
הדבר היחיד שניחם אז את רנאטה הקטנה היו מכתבי האהבה המרגשים שקיבלה מאביה, שאותם היא איגדה לא מזמן בספר על קורות חייה. חלק מהמכתבים היא גילתה רק בשלב מאוחר. האב מפציר בה במכתביו שתבטח באלוהים ותאמין בו. 70 שנה אחרי, כאשר ביקשה לעלות לארץ, היא כתבה: "אני רוצה לעשות את מה שנבצר מאבי. כל לילה, לפני השינה, הוא דיבר איתי על אהבה לאלוהים ועל האמונה".
בן משפחה שהגיע לכפר הנידח באמצע המלחמה חילץ את רנאטה החולה. הם חזרו לקלן, אבל המצב הבריאותי רק החמיר. בגיל תשע היא נסעה לתקופת טיפול ארוכה בשווייץ ואז התאוששה. מאז החיים שלה התגלגלו במהירות, אבל לא בקלות. בגיל 21 היא פגשה בחור ממוצא סורי, ביקשה להינשא לו, אך אמה סירבה.
קאופמן נשברה, עזבה לארצות הברית, נדדה מניו יורק לדנבר, משם לסיאטל, ואחר כך לאלסקה, שם חיה שמונה שנים והתפרנסה מתפירת בגדים, מקצוע שלא נטשה עד היום. קאופמן התחתנה והתגרשה פעמיים בארצות הברית. עדי הוא בעלה השלישי. יש לה בת אחת, קארינה, בת 48, אם לשני ילדים.
ב־1980 חזרה קאופמן מאלסקה לניו יורק. המצב הבריאותי הלך והחמיר עד שהפסיקה לעבוד.
בתקופה הזו היא חיפשה את האמונה ואת השורשים ומצאה מנוחה אצל היהודים המשיחיים. לפני שש שנים קאופמן יצרה קשר עם תנועת "נפש בנפש" וביקשה להצטרף לאחת מקבוצות העלייה לארץ שמארגן הארגון. "באתי בדלת הקדמית", מספרת קאופמן.
"אמרתי שאני יהודייה, וישראל צריכה לקחת אותי אליה מכוח חוק השבות. בדקו את העניין. הלכתי גם לשגרירות ישראל בטורונטו. קיבלתי סירוב של הסוכנות היהודית. מישהו אמר שאני לא יהודייה. שאני משיחית, שאני בוגדת. שאלתי אותם: 'בשביל התנורים בגרמניה היינו יהודים, אבל בשביל האזרחות הישראלית לא'?"
קאופמן לא ויתרה. הגיל והנכות הקשה לא מנעו ממנה לארוז תשע מזוודות גדולות ולהגיע לארץ לבדה לפני שנה. בהתחלה גרה ביפו, אצל חברה. בהמשך נדדה לירושלים, כאן פגשה את עדי, אחרי שהזמינה לביתה חשמלאי שיעזור לה בתיקונים. קאופמן עדיין משתאה מול הפגישה הזו. "כאשר עדי עמד בדלת, הייתי בהלם. רעדתי. הוא נראה לי כמו החבר הסורי שהיה לי בגרמניה. לפני שבאתי לישראל התפללתי לאלוהים: 'תן לי מישהו שיעזור לי, מישהו יהודי, צעיר, והוא הושיט לי את היד ושלח לי את עדי. זוהי יד האלוהים".
עדי עצמו הוא גרוש ואב לבת, יהודי משיחי שמגדיר את עצמו כ"שליח" וכ"מבשר". גם סיפור החיים שלו לא פשוט. הוא גדל בתל אביב, עבר לפנימייה בירושלים, שירת בגולני עד שמצא במוצב בשומרון ספר של יעקב דמקני והחליט לאמץ לעצמו את היהדות המשיחית, שמאמינה כי ישו הוא המשיח.
האמונה החדשה גרמה לו, לדבריו, לסבל רב. "יש לי אויבים ושונאים בקרב הדתיים בירושלים", הוא מספר. "איבדתי מקומות עבודה כאשר גילו שאני משיחי. סבלתי רדיפות וקיבלתי מכות. הרבה חרדים מתפללים שאמות. הבן שלי, שהיה אוטיסט, נפטר בגיל 11. זה לא מפריע לי. אין לי בעיה למות עבור אלוהים. גם ישו סבל רבות מבני עמו עד מוות".
בהתחלה התנהלו עדי הצעיר וקאופמן הקשישה כמו בן ואמו. "עדי אמר לי שהוא רוצה לאמץ אותי כאם", מספרת קאופמן. "אמרתי לו שאני מוכנה. אף פעם לא היה לי בן. לפתע הפכנו נאהבים לכל דבר. עדי אמר לי יום אחד: 'אני אוהב אותך כמו אישה ורוצה להתחתן איתך'. צחקתי. אמרתי לו: 'אני זקנה, אני לא הולכת ונעשית צעירה יותר, יש לי גוף שבור. מה אתה רוצה?' גם החברים שלי חשבו שאני אידיוטית, אבל אני הבנתי שזה הדבר הכי נפלא שקרה לי. היה לי ויכוח גם עם הבת שלי, אבל מה לעשות. יש לנו הרבה מן המשותף. נוכל לחיות עשר שנים ביחד. אנחנו יודעים שעשינו את הדבר הנכון למרות שכל העולם נגדנו".
גם המדינה נגדם, לפחות לפי הטענה. לפני שנה דווקא הפך משרד הפנים את ההחלטה של הסוכנות ואישר לרנאטה קאופמן מעמד של תושבת ארעית "בגלל נסיבות חייה המיוחדות". קאופמן הגישה בקשה לאזרחות, אבל הפעם העניין רק מתעכב ונדחה כל הזמן. "המשרד דורש ממנה תעודת יושר אמריקאית. היא מנסה להשיג וזה לא הולך. יש לה תעודה כזו שתקפה ל־2010. מישהו חושב שהיא ביצעה פשע בשלוש השנים האחרונות באמריקה? נו, באמת. העניין הזה נראה לי די תמוה", אומרת עורכת הדין שרית ויינברג, שמטפלת בבקשה מטעם קאופמן.
השבוע פניתי למשרד הפנים, בשמה של קאופמן. אחרי בדיקה קיבלתי את התגובה המעודדת הבאה: "רנאטה קאופמן היא ניצולת שואה בת 76. החלטנו באופן חריג לאשר לה מעמד קבע. בעוד 60 יום היא תוכל לקבל אזרחות ישראלית". את תעודת תושבת הקבע תקבל קאופמן ביום ראשון הקרוב, במשרדי רשות האוכלוסין וההגירה בירושלים.
מספיחי פרשת הרב פינטו: עו"ד יובל קפלינסקי, מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, ביקש לעזוב את הטיפול בתיק אחרי שהתברר כי גיסתו רחל מקבלת במשך שנים סיוע מהרב, לאחר תאונת דרכים נוראה שבה נהרגו הרב בועז קפלינסקי (אחיו של יובל) ואמו פרופ' נעמי קפלינסקי. הגיסה נותרה מטופלת ב־11 ילדים קטנים.
קפלינסקי שמע בינואר האחרון על הסיוע שמעניק הרב פינטו לבני משפחתו, דיווח לפרקליט המדינה שי ניצן, והשניים החליטו בעצה משותפת כי ראוי שיימנע מנגיעה כלשהי בתיק, ואת מקומו ימלא סגנו עו"ד יצחק בלום.
הסיפור פורסם ב"מעריב" ביום שלישי האחרון. בדיווח בעיתון נאמר כי הרב הורה גם לרכוש בית לבני המשפחה. התבקשתי להבהיר כי את הבית שבו מתגוררת המשפחה בשנים האחרונות קנה בועז קפלינסקי המנוח עצמו לפני מותו, וכי המשפחה לא קיבלה דירה ממוסדות הרב.
מתקפה חדשה על השר נפתלי בנט מכיוון נתניהו. בשיחה פרטית עם חבר נשמע אחד מאנשי הלשכה אומר כך (לא נגענו): "בנט הוא חדל אישים. הוא לא הצליח להביא עד היום שום הישג, ויש לו 3,000 טייטלים, כולל השר לענייני ירושלים. אין איש עסקים שמפרגן לשר הכלכלה. אין שום מילה טובה שתשמע מתעשיינים. הוא לא יעזוב את הקואליציה לעולם, אחרת איך הוא ייסע לעמק הסיליקון? עם סאיוטה? (חברת הסטארט־אפ שהקים ומכר בנט לפני 15 שנה)".
ח"כ רובי ריבלין, בשלב זה מועמד ללא מפלגה לתפקיד הנשיאות, הצליח לגייס ארבע חתימות בליכוד, אבל יש לו תומכים גם בשמאל. ח"כ שלי יחימוביץ', שנמנעה בהצבעה שהייתה במפלגת העבודה על התמיכה במועמדות של פואד בן אליעזר, תתמוך כנראה בריבלין. גם ח"כ אילן גילאון (מרצ) הודיע לחבריו כי יתמוך בריבלין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם