ישראל איבדה אפילו את היכולת לדון על הר הבית
כל ניסיון לדריסת רגל יהודית בהר הבית הופך לבלתי אפשרי. זה מקומם ולא צודק. אבל הטעות ההיסטורית התחילה כבר ב-1967
כל ניסיון לדריסת רגל יהודית במקום הקדוש ביותר ליהודים הופך לבלתי אפשרי. זה מרגיז, זה מקומם, זה לא צודק. אבל עם טעות היסטורית אחת, ועוד מאות מיליוני מוסלמים מסביב, כל מה שנותר זה לשמור על איזון עדין. זה קצת מצחיק, ויותר נכון עצוב, לדבר על "הכיבוש" הישראלי או על ריבונות יהודית בירושלים, כאשר השליטה הישראלית במתחם היא כמו השליטה של שבדיה במתחם.
בין לבין מבצעים אנשי הווקף חפירות במעבה הר הבית, תוך כדי חשש להשמדת עתיקות. הפעם זו לא טענה של הימין הסהרורי. זו טענה שאליה הצטרפו רבים מאנשי הרוח, כולל א.ב. יהושע ועמוס עוז. הפלסטינים יודעים שבעניין הר הבית, ישראל חוששת מהצל של עצמה. אז הם עושים מה שהם רוצים.
גם זה לא עוזר. עוד לפני קום המדינה זה היה המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, שהפך את ירושלים למוקד ההסתה שלו. זה לא חשוב שכבר אז ליהודים לא הייתה שום שליטה על הר הבית, הוא האשים אותם במזימות. זה לא נפסק. בעשור האחרון מדובר בשייח' ראאד סלאח, שמציב את ירושלים בראש מאבק השטנה שלו נגד ישראל, וממחזר טענות על השתלטות יהודית על אל-אקצה.
גם לדבר אי אפשר. ח''כ אחמד טיבי בהר הבית
צילום: פלאש 90
אתמול זה היה חבר הכנסת משה פייגלין שיזם דיון על הר הבית. צעירים פלסטינים הגיבו במהומות, שהפעם הסתיימו ללא קורבנות אדם. יו"ר מרצ, זהבה גלאון, האשימה את פייגלין ב"פרובוקציה דתית". לא זכור שהיא אמרה פעם דברים דומים על סלאח, למרות שאין צורך לאהוד את פייגלין כדי לדעת שבין השניים, המסית והמדיח הוא סלאח.
התגובה של גלאון מעניינת, משום שהיא חושפת, פעם נוספת, את הגזענות הסמויה של אלה שנדמה להם שהם נאורים. זה בערך כמו להאשים נערה בכך שהיא נאנסה משום שהלכה עם מחשוף קטן. יש מהומות ופייגלין אשם, רק משום שהוא ביקש לקיים דיון? זה רציני? לפי ההיגיון הזה, אסור לדבר על פינוי מאחזים, משום שברור שנערים מהגבעות יגיבו בתג מחיר.
זה לא רק שישראל איבדה את הר הבית. היא איבדה גם את היכולת לשנות משהו מהסטטוס-קוו המוזר שנוצר שם, שמעניק שליטה מוחלטת לווקף. והיא גם איבדה את היכולת לקיים דיון ענייני על הר הבית. הרי ברור מראש ששורה של מסיתים, כמו המופתי של פעם, כמו סלאח של היום, מחכים עם גפרורים, בתקווה להדליק מדורה גדולה.
ייתכן שמדובר בפחד שווא. ייתכן שהם לא מסוגלים להדליק שום דבר. אבל זה ברור שהם ינסו. והחשש הזה משתק לחלוטין.
נעמי שמר, שכתבה את "ירושלים של זהב", כללה בגרסה הראשונה את המילים "ואין שופר בהר הבית". שבועות בודדים לאחר ההשמעה הראשונה של השיר, בשנת 1967, ירושלים שוחררה. שמר הוסיפה את המילים, "שופר קורא בהר הבית".
התוספת , מתברר, לא עמדה במבחן המציאות. כנראה שיש צורך כבר בעדכון שלישי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם