הסנקציות של ארה"ב על רוסיה עובדות נגדה
מאז 1945 הטילו האמריקאים סנקציות כלכליות נגד למעלה מ-40 מדינות, ללא תוצאות. כדי להרתיע את הרוסים נדרשת מדיניות חכמה ונחושה
באופן לא מפתיע, מובילה ארה"ב את רשימת המדינות שהשתמשו בסנקציות בזירה הבינלאומית. מאז סיום מלחמת העולם השנייה ב-1945 הטילו האמריקאים סנקציות כלכליות נגד למעלה מ-40 מדינות, לבדם או בשיתוף מדינות אחרות. באף אחד מהמקרים לא הושגה מטרת הסנקציות במלואה. גם הניסיון הישראלי בשימוש בסנקציות אינו מעודד: ב־2006 הטילה ממשלת ישראל מגבלות על ממשלת חמאס, וב־2007, כשאבו מאזן פיטר את הממשלה, אפילו הכרזנו על ניצחון. בדיעבד, הדברים נראים קצת אחרת.
סנקציות כלכליות אמורות לחסוך את הצורך ביציאה להרפתקה צבאית, ובה בעת להשיג שלוש מטרות מרכזיות: הפגנת אי שביעות רצון ממדיניותה של המדינה הנענשת, תצוגת נחישות כלפי בעלות בריתה של המדינה המענישה, ומסר לציבור של המדינה המענישה, שלפיו הממשלה נחושה לפעול למען האינטרסים הלאומיים שלה. אלא שניסיון העבר מראה כי משטרים סוררים המעוניינים בכך מצליחים להתעלם מהשפעת הסנקציות, וכי אמינותה של הממשלה המטילה אותן נשחקת ככל שתוצאות המהלך הופכות עמומות ומעורפלות יותר.
מצבה המורכב של ארה"ב כשוטר יחיד בזירה עולמית מפולגת – להבדיל ממערכת האיזונים של המלחמה הקרה – מאפשר למדינות כמו רוסיה להתעלם מוושינגטון ומהאיומים שלה. הרוסים הבינו את המצב לאשורו כבר במשבר הגאורגי, שהסתיים בפלישה רוסית למדינה ובסיפוח שני חבלים, ללא תגובה רצינית מהעולם. מרגע שאמריקאים נתנו לבעלי בריתם בטיביליסי ליפול, המשבר הבא היה רק עניין של זמן.
אפילו הסוגיה האיראנית, שנחשבת כיום לדוגמה למשטר סנקציות הדוק ואפקטיבי, מעלה תמונה מורכבת. מטרת הסנקציות, ראוי לזכור, הייתה לגרום למשטר בטהרן לזנוח את תוכנית הגרעין שלו. בפועל, הסנקציות הביאו לדיאלוג חשאי בין האמריקאים לאיראנים – וזה הפך מאוחר יותר למשא ומתן גלוי – שמטרתו היא הסדרת התנאים וההגבלות שתחתם תוכנית הגרעין תמשיך לפעול.
על פי פרסומים בתקשורת האמריקאית מהימים האחרונים, ישראל אף נדרשה, כחלק מהמשא ומתן, להפסיק את ההתנקשויות במדעני גרעין איראנים. במלים אחרות, משטר הסנקציות דועך, ותוכנית הגרעין לא רק שהופסקה, אלא שהיא גם זוכה ללגיטימציה בינלאומית בחסות אמריקאית.
אף אחד אינו מצפה מאמריקה לשלוח כוחות צבא לאוקראינה כדי להילחם ברוסים. אולם גם הצעדים הנוכחיים – איומי סרק
שנות ה־90, שבהן היה מספיק שארה"ב תכחכח בגרון ומדינות כמו רוסיה יירתעו, עברו ללא שוב. סביר להניח שהרוסים מבינים כי לא אמריקה ולא האיחוד, שעדיין מתקשים להיחלץ ממיתון ממושך, יכולים באמת לעמוד בהחרמת הדוב הרוסי, על 200 מיליון הצרכנים ומאגרי האנרגיה הבלתי נגמרים שלו.
בהתנהלות מול רוסיה נדרשת חשיבה מחוץ לקופסה, כזו שתגרום לפוטין לשלם מחיר בנושא הרגיש ביותר מבחינתו – מעמדו האישי. ערעור מעמדו של פוטין בציבור הרוסי, ובעיקר בקרב האליטות והביורוקרטיה הציבורית, יבהירו לנשיא רוסיה כי הרפתקנות בינלאומית עלולה להוביל לצרות מבית. במקביל, אותם כוחות שנהנים כרגע מפירות הדיקטטורה הפוטינית יתחילו לחוש שפוטין אינו מייצג את הפתרון שלהם ושל רוסיה, אלא את הבעיה. מבחינת השלטון במוסקבה, זו כבר תהיה סיבה אמיתית לדאגה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם