שפעת קרנפים: חברי כנסת "ערכיים" לא מעזים לשנות
כמה מאכזב לגלות שעופר שלח, עליזה לביא או עדי קול הפכו במהירות שיא לפוליטיקאים מקצוענים שדואגים לכיסא
הוא לא היחיד, אגב. ח"כ ד"ר עליזה לביא היא פמיניסטית דתייה שידעה לומר ולכתוב דברים שלא נעמו לאוזניהם של רבים. ח"כ עדי קול היא משפטנית שהמיזמים החברתיים שהקימה נגעו במיעוטים ובסוגיות חברתיות. אבל עכשיו הם חברי כנסת, האנשים האלה, ונדמה שהם קיבלו החלטה עקרונית למחוק את אישיותם ולהתבטל בפני המנהיגים הגדולים נתניהו, לפיד, בנט וליברמן.
אלו לא החוקים שהממשלה רוצה להעביר, באמת שלא. על העלאת אחוז החסימה ניתן להתווכח, גם חוק הגיוס הוא חוק שאפשר לדון עליו רבות. העניין הוא הדרך, ההחלטה הבלתי נתפסת לכרוך מין בשאינו מינו ולייצר "גוש" חוקתי שיד ימין שלו אינה קשורה ליד שמאל. העניין הוא מסמכי הסכמות שמוחקים כל אפשרות להתנגד למשהו, שיוצרים מצב שבו כולם נאמנים להכול ואין להם, או למי ומה שהם, אפשרות להביע עמדה אחרת, להתווכח, לבחור.
לציבור אין שום צפיות מפוליטיקאים מקצועיים. עמיר פרץ כבר היה במפלגת העבודה ובהסתדרות ואז מצא את עצמו בתנועה, ולכל מעבר היה לו הסבר מצוין שתמיד הופיעו בו המילים "טובת המדינה" ו"לעשות מעשה". ציפי לבני נטשה את הפוליטיקה ושבה אליה בשם אותם ערכים ממש, רק שבדרך היא נטשה את קדימה (שהוקמה על-ידי אנשים שנטשו את הליכוד) והשאירה את החובות למופז. לפוליטיקאים מקצועיים תמיד יהיו יועצי תקשורת שיצליחו לעטוף כל אופורטוניזם בעטיפה אידאולוגית. אבל אנשים חדשים שהגיעו לכנסת, אנשים שלא גדלו בתוך הביצה הזאת, אתה רוצה להאמין שהם מגיעים עם איזה שיריון שיגן עליהם, לפחות לזמן מה. אתה רוצה לקוות שהחיים שהם חיו קודם לכן חיסנו אותם מפני שפעת קרנפים.
ומה מתברר? שלא. שנגד וירוס השררה אין חיסון. שאנשים שיש להם תפיסת עולם ומהות משל עצמם מוכנים, בשם המקום בכנסת, לקבל כל דבר. שהם מוכנים שמישהו "יוריד להם פקודה" וגם אם היא אינה חוקית בעליל לתפיסתם אין להם האומץ לסרב. הם הופכים לאנשים שמישהו מסוגל להניע אותם על ציר. שמישהו אומר להם, בגלוי, ללא מורא, "אני יודע שאתם לעולם לא תגידו שמה שאני עושה זה לא בסדר". חבורת מריונטות על חוט שרוקדות לצלילי החליל של ראשי הסיעות שלהם. מתברר שלא באמת באנו לשנות, יותר באנו להשתנות.
כן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם. ברור שאי אפשר להמשיך ולהיות מה שהיית מחוץ לפוליטיקה כשאתה בתוכה. אבל לכל דבר יש גבול, יש איזשהו רגע שבו בן אדם מסתכל במראה ותחושת קבס מציפה אותו. פתאום יש לו בפה טעם של קיא.
הוא, עדיין, מהמבריקים שבבנינו. והיא, עדיין, משפטנית מצוינת והם כולם כל מה שהם היו בעבר. רק שעכשיו הם מסתובבים עם טעם דוחה בפה, טעם שהם התרגלו אליו מהר מידי. וכמה שזה כואב ומאכזב, אי אפשר לתאר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם