מזגזג: כך מנע יעלון תקיפה ישראלית באיראן
יעלון בלם את המתקפה על איראן בקבינט המדיני-ביטחוני בימים המתוחים של סתיו 2009 כאשר אהוד ברק כיהן כשר הביטחון, אז למה הוא תוקף עכשיו את האמריקאים?
יעלון היה האיש שבלם את המתקפה על איראן בקבינט המדיני-ביטחוני בימים המתוחים של סתיו 2009, אז עמדו לדרוך את המערכת לקראת הפעולה. היום הוא כנראה הפך את דעתו. "חשבנו שארה"ב היא זו שצריכה להוביל את המערכה מול איראן", אמר יעלון, "אבל בשלב מסוים היא נכנסה למו"מ איתם ולצערי בבזאר הפרסי האיראנים היו יותר טובים. אם רצינו שצדיקים, מלאכתם תיעשה בידי אחרים, זה לא יהיה בקרוב. לכן צריך להתנהל בנושא כאילו אם אין אני לי, מי לי".
אהוד ברק לא היה באולם המכון האקדמי של האוניברסיטה כאשר יעלון נאם. אני בטוח שהוא דפק על השולחן בחוזקה כאשר הדברים הגיעו אליו, גם אם היה באמצע פגישת עסקים בנברסקה. יעלון, יחד עם חברי המטבחון אלי ישי, בני בגין ודן מרידור, הרסו את פרויקט המתקפה של שר הביטחון לשעבר. ברק ויעלון, האנשים שהלכו עשרות שנים יחד בצבא, לא יכלו להשלים זה עם זה ולהכיל זה את זה בפוליטיקה.

יעלון היה השר לעניינים אסטרטגיים בקדנציה הקודמת. הוא חשב באותם ימים שברק גנב לו את תיק הביטחון. מאז הוא גורם נזק בכל מה שהוא נוגע. האם גם ההתנגדות שלו לתקיפת מתקני הגרעין באיראן הייתה אז מסיבות פוליטיות? אם יעלון היה אז שר הביטחון, הוא היה הולך על המתקפה? האם אופוזיציה היא רק עניין של פוזיציה?
ברק הכין מתקפה מפוארת על מתקני הגרעין של איראן. תכנית מדויקת, מפתיעה ויצירתית כמו שרק הוא יודע לבנות. מאות מיליוני דולרים הושקעו בתכנית, לאו דווקא מתקציב הביטחון של מדינת ישראל. עד היום גורמי ביטחון בכירים מדברים בה בהתפעלות, אומרים שילמדו אותה בבתי הספר הצבאיים בעוד חמישים שנה.
בינתיים הכל נכנס להקפאה עמוקה, ולא בטוח שיופשר אי פעם. האמריקאים הטילו וטו. מקבלי ההחלטות בישראל עדיין מתחבטים בשאלה האם היה צריך לשאול אותם בשעתו. ברגע זה יש ניסיון דיפלומטי לפתור את בעיית הגרעין. האמריקנים משכו את ידם מהפעילות האחרת נגד איראן. וגם גורמי הביון של ישראל עובדים בעצימות נמוכה.
אגב, אם תשאלו את יעלון, הוא בוודאי יגיד כי לא שינה את דעתו לגבי המתקפה באיראן, וכי דבריו באוניברסיטה לא הובנו כהלכה. הוא יודה גם שהעניין לא עומד עכשיו על הפרק.
כך או כך, יש גורמי ביטחון בכירים שמכים על חטא. הטענה היא שהמתקפה לפני חמש שנים על מתקני הגרעין הייתה אפשרית בהחלט, וסיכויי ההצלחה שלה היו גבוהים. מתקפה כזו, הם אומרים, הייתה משנה את פני המזרח תיכון. איראן הייתה סופגת מכה ואולי עוברת ריאקציה פנימית והשלטון היה נופל. בשאר אסד, שנשען על איראן, לא היה קיים יותר. חסן נסראללה, שנשען על איראן ועל אסד כאחד, לא היה קיים גם הוא. המורדים הסונים היו מחסלים אותו.
גם ולדימיר פוטין לא היה הופך, במקרה של מתקפה ישראלית מוצלחת על איראן, למלך העולם. לא היו לו מנופי כוח במזרח התיכון, ואולי הוא לא היה יכול לפרק את אוקראינה ולאיים על ארה"ב במלחמה גרעינית, כפי שהוא עושה היום.
יעלון הקדיש את החלק השני בנאומו לחולשת ארה"ב בעולם. זהו המשך ישיר לביקורת הקשה שיש לו על מזכיר המדינה קרי ותהליך השלום שהוא מנסה להוביל. יעלון לא בודד בדעתו. על מכתב ההתנצלות שהוא משגר דרך קבע לאמריקאים יכולים להיות חתומים רוב השרים הבכירים בממשלה. השרים הללו חושבים כמוהו, שהנשיא אובמה דרדר את כוחה העולמי ואת השפעתה של ארה"ב. ישראל משלמת
את המחיר, כי היא בעלת הברית של החולשה הזו.

אוקראינה זו רק הדוגמה האחרונה. קדמה לה המדיניות האמריקאית בעיראק, מצרים, סוריה ומקומות אחרים ("המחנה הסוני המתון", על פי יעלון). שר הביטחון סיפר בנאומו גם על האכזבה שגילה בסינגפור מההתעצמות הסינית על חשבון האמריקאית.
רוב השרים הבכירים חושבים שאובמה וקרי הם לא מתווכים הוגנים. לא מבינים את המציאות ולא ראויים לנהל את המו"מ בין ישראל לפלסטינים. אובמה, הם אומרים, איבד מזמן את הקשר הסנטימנטלי שלו לישראל. ואולי הרגש הזה לא היה קיים בכלל.
"הראש של אובמה עם ישראל, אבל הלב שלו עם הערבים", מאבחן שר בכיר. היו גם כאלה שבחנו את שפת הגוף של אובמה בפגישה השבוע עם אבו מאזן, את המבט בעיניים. ראו שם הרבה יותר אמפתיה מזו שגילה כלפי נתניהו בבית הלבן בתחילת החודש.
יעלון יטען שהוא רק השליח, נושא הבשורה הרעה שחוטף על הראש מכל הכיוונים. מבחינתו, נוצר בשטח סטטוס קוו שבו אנחנו שולטים מבחוץ על רשות פלסטינית בעלת עצמאות פוליטית, וכל שינוי מדיני יהיה הרה אסון. מהבחינה הזו יעלון מוביל היום הלך רוח מחשבתי חדש: צריך לקבע את המצב הנוכחי וכך למנוע מדינה דו-לאומית. הבעיה העיקרית היא שכל העולם, יחד עם הפלסטינים, ואולי גם חצי מהציבור במדינה, לא חושב כמוהו.
לאמריקאים יש תכניות שלום אחרות, אבל שר הביטחון סבור שאין להן שום סיכוי להתממש. "יעלון מנפץ להם את האשליה הזו בפנים פעם אחר פעם, לכן האמריקאים כועסים עליו", אומרים חסידיו. "הוא הוא איש עקבי. יש לו ביקורת על התהליך המדיני מאז הסכמי אוסלו. הוא יודע מה הפלסטינים באמת רוצים ולא מסתיר את זה. הוא לא כמו אביגדור ליברמן שכל הזמן מזגזג כדי למצוא חן בעיני האמריקאים. יעלון ישר כמו סרגל".
יעלון, אני מעריך, משוכנע שיש מי שמבקש לשפוך שמן על מדורת הסכסוך בינו ובין האמריקאים. שרים בממשלה, גם אלה שחושבים כמו יעלון, טענו השבוע כי הוא מסכן את היחסים עם ארה"ב. בסביבת יעלון בטוחים שיש גם גורמים בתקשורת שמלבים את האש, במצוות האמריקאים, רוצים להרחיקו מהמו"מ, כפי שקרה עם ליברמן בקדנציה הקודמת.
אתמול שמעתי את דובי וייסגלס, שהיה ראש הלשכה של אריאל שרון, נכנס בכל הכוח בשר הביטחון. וייסגלס טען כי יעלון לא מבין את עוצמת הקשר והתלות בארה"ב.
יעלון ווייסגלס סוחבים חשבונות ארוכים, עוד מהימים שבהם היה יעלון רמטכ"ל ווייסגלס ראש הלשכה של שרון. בספרו האוטוביוגרפי כינה יעלון את וייסגלס "חובבן חסר אחריות". וייסגלס לא נשאר חייב. בספרו שיצא לאחרונה הוא קרא ליעלון "איש קטן גדול".
וייסגלס העלה תמיד על נס את יחסיו המאוחרים (והמצוינים) של שרון עם האמריקאים. הוא שכח לספר על יחסו הקשה
יעלון יכול ללמוד ממקרה שרון-חביב מה קורה למי שהממשל אינו חפץ ביקרו. בכל מקרה, גם אם שר הביטחון מפסיד את המעמד ואת היחסים האינטימיים שלו עם גורמים בממשל האמריקאי, הוא מרוויח את הליכוד. אולי זה מה שחשוב, ואולי לא.
רק לפני חודש, למשל, קצף המטה הלאומי בליכוד על יעלון אחרי שהמנהל האזרחי הרס את ביתו של פעיל הימין שגיא קייזלר ליד המאחז קידה. היום הפך יעלון לאליל, לפחות בדף הפייסבוק של המטה. "אם האמריקאים כועסים על בוגי, אז שיכעסו", כתבו שם. "זה מוכיח שהוא אומר עליהם את האמת. בוגי בדרך הנכונה".
הדרך הנכונה, כמובן, היא לכבוש את הליכוד. לפי שעה יעלון מקפיד לתמוך בנתניהו ולגבות אותו בכל הזדמנות. אומרים שיעלון התחייב בפני נתניהו לפני שמונה לשר הביטחון שיעמוד לצדו בנושא איראן, שלא יתראיין במשך שנה, ושלא יתמודד מולו על ראשות הליכוד. בינתיים יעלון עומד בדיבורו. האם הוא כמו סגן הנשיא פרנק אנדרווד מבית הקלפים שתמך בנשיא גארת' ווקר רק כדי לבודד אותו ולהדיח אותו מתפקידו? מי יודע, אולי הסי.איי.אי.