אם ישראל תחבק את א-סיסי היא רק תפריע לו
בעל הבית החדש של קהיר צפוי לנצח בבחירות לנשיאות בקלות. זה לא יהיה ירח דבש עם ישראל, אולם בהתנהלות נכונה, היציבות יכולה לחזור לגבול הדרומי
בחירתו של סיסי מובטחת. התנהלותו מאז הדחתם של מורסי והאחים המוסלמים גם מאפשרת לשרטט את קווי אופיו של מי שישפיע, יותר מכל דמות אחרת, על המרחב הגיאו-פוליטי שבו תצטרך ישראל לתמרן.
סיסי, כמו מובארק ואפילו יותר ממנו, איננו ידיד של ישראל. הוא אינו ידיד של ארצות הברית, וקשה למצוא בעל ברית "טבעי" שלו מחוץ לקהיר. סיסי הוא פטריוט מהסוג שמצרים ידעה להצמיח מאז אמצע המאה הקודמת. מאז נטל את השלטון לידיו הוא שיתף פעולה עם ישראל כאשר התיאום עלה בקנה אחד עם האינטרס הלאומי של מצרים, אולם הוא גם אפשר ביקורת בוטה על ישראל ואף פרסם פרשיית ריגול הזויה בתזמון מתאים כדי לשדר לעם המצרי שהוא אינו בן ברית של ישראל או של וושינגטון, ובוודאי לא "שפוט" שלהן.
ישראל צריכה לשמוח על נפילת האחים המוסלמים. מעבר לברית שלהם עם חמאס, לכוחות פונדמנטליסטיים יש נטייה לשעבד את האינטרס הלאומי לטובת הציווי האלוהי. אולם סיסי אינו אנטי-דתי. בעלת הברית המרכזית שלו כיום היא הממלכה הסעודית, שלא ממש ידועה בפתיחות שלה וברגשות האנטי-אסלאמיים שלה.
עונש המוות שהוטל על 529 ראשי האחים המוסלמים לאחר משפט ראווה קצר ומגוחך עתיד להיות מבוטל. סיסי לא רוצה להצטייר כדיקטטור גרוע ממובארק, אין לו אינטרס לריב עם המערב בסוגיה הזו, והמסר ממילא כבר עבר. פסק הדין גם נותן לנשיא הזדמנות להצטייר כחנון ורחום על ידי ביטולו, עם כניסתו לשלטון. כך ישיג סיסי תחושה של "דף חדש" בלי לשלם כל מחיר ציבורי.
רבים רואים באחוז התמיכה המדהים בסיסי עדות למניפולציות או לשחיתות, אולם הסיפור מורכב יותר. השחיתות במצרים קיימת, אבל היא לא מסוגלת להסביר את האהדה העממית הרחבה לגנרל לשעבר. הסיבה האמיתית היא העייפות מהמהפכה ומהכאוס, והיציבות הכלכלית שהמצרי הממוצע משווע לה. הרחוב המצרי רצה להפיל את החבורה המושחתת של מובארק ומקורביו, אבל כאשר הוא מתקשה לספק מזון בסיסי לילדיו ההישרדות הופכת לאינטרס הראשון במעלה.
לא צריך לזלזל גם בטראומה של שלטון האחים. מיליוני צופים נחרדו מסרטון יוטיוב שהראה מאות סטודנטים מצרים המטרידים, נוגעים ומנסים להפשיט צעירה בלונדינית שהתהלכה באוניברסיטת קהיר בג'ינס וחולצת טריקו.
תופעה כזאת לא יכלה להתקיים במצרים של מובארק. וזוהי דוגמה של איבוד הרסן, ההפקרות הכללית והתחושה שכל
דרך הפריזמה הכפולה הזו – אינטרסים ויציבות – צריכה גם ישראל להתנהל מול הנשיא סיסי. יהיו ביחסים עליות ויהיו ירידות, יהיו משברים ותהיינה הצלחות. בכל המצבים צריך להיזהר מאופוריה או מתחושת אסון. לא לחבק את הנשיא המצרי כי החיבוק יהפוך לנטל עליו ועל ממשלתו ברחוב, אבל גם לא לדרדר את היחסים בכל רגע של קיפאון.
חשוב לא לבקש מיהדות ארה"ב וארגוניה לחבק את הגנרל. כמו ישראל, אהבה רבה מדי מוושינגטון אינה מתנה חיובית בקהיר. עלינו לשאול את עצמנו מה האינטרס של השלטון המצרי בכל רגע נתון, ואיך הוא מתיישב עם האינטרסים שלנו. פעולה חכמה שכזו תבטיח יציבות בחזית הדרומית – אותו מצרך שחסר לנו כל כך לאחרונה, ושסיסי מסוגל להשיב. בתקופת הגנרל צריך לחזור ולדבר ערבית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם