אבו-מאזן קפץ על ההישג המוחשי שהוצע לו כמוצא שלל רב. אנחנו נותרנו עם המראות הקשים. זו הייתה איוולת שאין לה הסבר. אבו-מאזן גם לא הרגיש צורך להעניק תמורה לצד הישראלי, אולי פשרה ביטחונית בבקעת הירדן, אולי הפסקה של ההסתה, אולי הכרה במדינה היהודית. כלום.
הוא הצליח לזרוק את הכדור לנתניהו, ועוד אחרי שקיבל את האסירים. ראש הממשלה שיחק לידיו. נתניהו הרי לא רוצה באמת לחלק את הארץ ולהקים מדינה פלסטינית שירושלים המזרחית היא בירתה. העולם מבין את זה מזמן. משום כך, כל התעקשות של נתניהו - אפילו עניינית - הופכת בעיני אבו-מאזן, האמריקאים והאירופים לסרבנות מובנית.
הבוקר החליט נתניהו שהוא מפסיק להיות פראייר. הוא לא מוכן לשחרר 26 אסירים פלסטינים נוספים בפעימה הרביעית בלי תמורה, בניגוד להחלטה קודמת של הממשלה. אם תהיה תמורה, כך אמר, הוא יביא את ההצעה להחלטה נוספת של הממשלה.
האמריקאים והפלסטינים כבר הגיבו ברוגז רב. גם נשיא המדינה שמעון פרס הזהיר שאסור לפוצץ היום את השיחות. פרס, שאין לי מחלוקת עם דעותיו המדיניות, לא מבין כי מהשיחות הללו לא יכול לצאת דבר, גם בגלל נתניהו וגם בגלל אבו-מאזן, ולכן
אנחנו הצד שכל הזמן מחויב לתת כי אנחנו מחזיקים בידינו את כל הנכסים ברגע זה.
מה עושים? אילו הייתי ראש הממשלה הייתי מחזיר היום את הגלגל לאחור. הייתי אומר לעולם: "בסדר, אני לא רוצה לפוצץ את המשא ומתן. הוכחתי את זה כששחררתי עשרות טרוריסטים מהכלא הישראלי. מנגד, אני לא מוכן לשחרר יותר, כי אנחנו לא מקבלים שום תמורה. ובכל זאת, אני מוכן היום במחווה של רצון טוב להקפיא את הבנייה בהתנחלויות למשך שלושת החודשים הבאים. הנה, עוד ניסיון שאני עושה כדי שהתהליך לא ילך לאיבוד. בואו נראה מה הפלסטינים ייתנו בתמורה".
ואגב, איפה ציפי לבני בכל הסיפור המדיני? למה לא שומעים אותה? לבני נכנסה לממשלה כדי לקדם את התהליך. היא עומדת בראש צוות המו"מ המדיני. בחודשים האחרונים היא רמזה לכולנו שיש התקדמות בשיחות ולעגה לפרסומים (גם של הח"מ) שהכל עומד בפני פיצוץ נוראי. זה הזמן של לבני להתערב, לצאת עם איזו יוזמה יצירתית, להילחם כדי למנוע את המשבר. לעשות משהו שיצדיק את