מסמכים חושפים: למה הפלסטינים פנו לאו"ם?
מסמכים שנחשפו לאחרונה חושפים הן את הסרבנות הפלסטינית לכל פשרה במהלך המו"מ והן את העובדה שהפנייה למוסדות האו"ם לא הייתה קשורה לשחרור אסירים או לעוד הכרזה על בנייה
מסמך פלסטיני מבהיר שהסיפור שונה לחלוטין. המסמך הוא סיכום המו"מ והמלצות. המחבר הוא סאעב עריקאת. המסמך נכתב בחודש מרץ. העמדה וקווי הפעולה שמתוארים בו מבהירים שהמהלכים הפלסטיניים תוכננו מראש, בלי שום קשר למופע הרביעי.
המסמך, שחובר כדי לתרץ את המהלך הפלסטיני, פורסם על ידי מחלקת המו"מ, שבראשה עומד עריקאת. בנוגע לפנייה למוסדות בינלאומיים קובע המסמך: "מדובר במימוש זכיות של פלסטין ואין לכך כל קשר למו"מ או להגעה להסכם". מסמך נוסף, בהמשך לבקשה להצטרפות לגופים בינלאומיים, חוזר על דרישה בלתי מתפשרת למימוש "זכות השיבה".
יש משהו מדאיג במסמכים הללו. הם חושפים עמדה פלסטינית קיצונית, שמבהירה שהסיכויים להשגת פשרה עם הפלסטינים היו קרוב לאפסיים. כך, למשל, סעיף 4 בהמלצות של המסמך הראשון קובע: "התנגדות להצעה הישראלית לפיה גושי ההתנחלות יהיו חלק מישראל בכל הסדר קבע".
כלומר, הפלסטינים לא התעקשו רק על שלילת כל נוכחות ישראלית בבקעת הירדן. הם התנגדו גם למה שהיה נדמה כעניין שבקונצנזוס. הרי השארת הגושים בידי ישראל מעוגנת הן בפרמטרים של קלינטון, הן במתווה ז'נבה, הן בהצעת אולמרט, והיו רמזים אפילו מכיוון הליגה הערבית, שתהיה הכרה בחילופי שטחים, באופן שיכלול את הגושים בתחום ישראל.
אבל הנה, מתברר שהעמדה הפלסטינית, כפי שזו מנוסחת על ידי הממונה על המו"מ – היא עמדה שאפילו יוסי ביילין וזהבה גלאון ידחו על הסף. בעבר, צריך לציין, הציג עריקאת עצמו עמדות הרבה יותר שפויות, במסמך שאותו הציג לאיחוד האירופי. הרי גם בשיחות טאבה הייתה התקדמות לקראת הסכמה על השארת הגושים. כף שהעמדה במסמך מעוררת דאגה.
המסמך, שנושא את התאריך 2.4.2014, עוסק בסיבה לפניית הרשות למוסדות בינלאומיים, תוך הפרה בוטה של ההסכמות הקודמות שאפשרו את פתיחת המו"מ: המסמך מבהיר כהאי לישנא: "מדובר במימוש הזכויות של פלסטין ואין לכך כל קשר למו"מ או להגעה להסכם". כלומר, זה לא העיכוב בפעימה הרביעית – הרי כבר הייתה עסקה שכללה שחרור של מספר גדול יותר של פלסטינים. ומתברר שזו גם לא ההכרזה על עוד בנייה (הכרזה מיותרת בפני עצמה).
הנה, הפלסטינים עצמם מבהירים שהפנייה למוסדות בינלאומיים תוכננה מראש, בלי שום קשר למה שישראל עשתה או לא עשתה. שני המסמכים, נחשפו ותורגמו על ידי החוקר יונתן דחוח-הלוי, מהמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
על הרקע הזה, התמיהות רק הולכות וגדלות. ראשית, זו האיוולת של ישראל. משום שבמקום לבצע חשיפה דרמטית לעמדה הפלסטינית שכל כולה סרבנות – גרמה ישראל להטלת האחריות על עצמה, בכך שלא ביצעה את הפעימה הרביעית. פעם נוספת ישראל הייתה צודקת, אבל לא חכמה. פעם נוספת הפלסטינים מצהירים, במסמך שלהם, שהעמדה הסרבנית נותרה בעינה, אבל האצבע המאשימה מוטלת על ישראל.
ושנית, כאשר גם גורמי האופוזיציה בישראל, וזה כולל את דוברי מפלגת העבודה, מאשימים את נתניהו בכך שהיה התהליך המדיני היה מצג שווא, הם חוזרים על אותה טעות שהם מאוהבים בה: הם מתעלמים מאמירות מפורשות של הצד הפלסטיני. אפשר וצריך לבוא בטענות להמשך הבנייה בשטחים במהלך המו"מ. הח"מ עשה זאת שוב ושוב, גם בחודשים האחרונים. אבל זו לא הייתה הסיבה למשבר במו"מ. הסיבה היא כפולה: גם עמדה פלסטינית שאינה מקובלת גם על רוב השמאל, וגם תכנון מראש לפנות למוסדות בינלאומיים, תוך הפרת ההסכמות.
אלה העובדות. אבל אצל רבים בתוכנו, כידוע, יש הרגל מגונה. אסור לבלבל את המוח עם עובדות שסותרות את האשליות.
אווה אילוז ממשיכה לפנטז. היא כתבה מאמר בעיתון הבית שלה, 'הארץ' ("איך לבקר את ישראל ולהישאר יהודי?"), על כך שאפשר גם לבקר את ישראל וגם לאהוב את ישראל. עד כאן היא צודקת. אלא שאילוז אינה בוחרת בביקורת ולא באהבה.
המאמר עצמו הוא לוליינות מהסוג שמוציא שם רע לאינטלקטואלים. אילוז מסכמת את המאמר בפסקה שלהלן: "אם יש לאינטלקטואל היהודי בן זמננו משימה דחופה, הרי היא לחשוף את התנאים שבהם הסולידריות היהודית צריכה או לא צריכה להיות קבילה, להיבחן לזכות או לחובה. לנוכח העוולות הקשים, הבלתי פוסקים, כלפי הפלסטינים והערבים תושבי ישראל, חובתו המוסרית היא להיפרד, בכל הכאב, מן הסולידריות הזאת". המאמר מבוסס על שתי הנחות יסוד. הראשונה, שישראל מבצעת עוולות ללא הפסקה. והשנייה, שבגלל הסולידריות היהודית אין מספיק ביקורת יהודית. הבעיה היא שכמו תמיד אצל אינטלקטואלים מהמחלקה של אילוז, מדובר במגדל קלפים. שתי ההנחות שגויות.
ראשית, בכל בדיקה השוואתית ישראל רחוקה מלהיות המפלצת שאילוז מתעקשת לתאר. אפילו הכיבוש, שצריך לסיים אותו בגלל אינטרס ישראלי, היה הדבר הטוב ביותר שקרה לפלסטינים. בכל מדד הומניטרי אפשרי, מצבם של הפלסטינים הלך והשתפר. תמותת התינוקות ירדה באופן דרמטי. תוחלת החיים עלתה לגבהים שגם חלק מדינות אירופה לא הגיעו אליהם. מאפס מוסדות להשכלה גבוהה הגיעו הפלסטינים למקום הראשון בשיעור ההשכלה הגבוהה בעולם הערבי. אפשר להמשיך בעוד ועוד נתונים. גם התודעה הלאומית הפלסטינית הגיעה לבשלות דווקא תחת שלטון ישראל. לאחר שני עשורים של דיכוי, תחת שלטון מצרים וירדן, זכו הפלסטינים לפיתוח אנושי שאין הרבה קהילות שזכו לו.
ושנית, זה לא שאין מספיק ביקורת יהודית נגד ישראל. יש ביקורת אובססיבית. יהודים עומדים בראש החץ של קמפיין הדמוניזציה, כשרבים מהם מובילים את המאבק נגד עצם קיומה של ישראל. למעשה, אין שום קהילה בעולם שהצמיחה כל כך הרבה שלילה עצמית, שאין לה כלום עם ביקורת. נועם חומסקי, נורמן פינקלשטיין, ג'ואל ביינין, נעמי קליין, ג'ודית בטלר, שרה רוי, גלעד עצמון, איל סיון, ג'ף הלפר, איציק לאור, אילן פפה, דניאל בויארין, ועוד מאות אנשי אקדמיה בארה"ב, שמובילים את הקמפיין שעיקרו גם הפצת שקרים וגם שלילת זכות ישראל להתקיים.
הרי בחוגים מסוימים בישראל, כמו בקמפוסים באירופה ובארה"ב, זה הרבה יותר מקובל ואופנתי להיות אנטי-ישראלי מאשר פרו-ישראלי. לפי כל מדד אובייקטיבי אפשרי, ישראל היא לא רק המדינה המבוקרת ביותר בעולם, היא גם המדינה היחידה שפועל נגדה קמפיין אדיר ששולל את עצם זכות קיומה.
אבל לאילוז זה לא מספיק. היא רוצה עוד. במסורת המחנה שאליו היא שייכת, מחזקת אילוז את הדימוי המפלצתי של ישראל, ואז מתלוננת על שאריות הסולידריות של אלה שלא קונים את הסחורה שלה. בהתאם למסורת, המחנה של אילוז בונה תיאוריות שחסר בהן רק דבר אחד: עובדות. אילוז מתעקשת להמשיך במסורת.
בקהילה היהודית בארה"ב מתנהל ויכוח נוקב על השתתפות גופים כמו בצלם ו-J STREET במפגן ההצדעה לישראל ביום העצמאות.
יש מקום לוויכוח ענייני וגם לביקורת נוקבת על פרסומים שונים של הגופים הללו. הטור הזה לא חסך מהם את שבטו. אבל עם כל הביקורת, הגופים הללו אינם תומכים בחרם. משום שכאשר אנו אומרים "חרם", הכוונה היא ל-BDS, אותה תנועה מגונה, אנטי-ציונית, שראשיה, ורבים מהגופים והאישים שתומכים בה, מתנגדים לתהליך השלום, להסדר של שתי מדינות לשני עמים, ולעצם קיומה של ישראל. זה לא הסיפור של הקרן החדשה, בצלם ו-J STREET. הם לפעמים מעצבנים. הם לפעמים מנהלים רומן עם גופים שתומכים ב-BDS, אבל הם לא שם. מי שמתנגד למפעל ההתנחלויות, וממשיך לחרם על מוצרי התנחלויות, אינו דומה למי שמתנגד לקיומה של ישראל.
ישראל הרשמית, ששותפה למצעד גם בסבסוד, הפכה לחלק מהדיון. טוב תעשה ישראל הרשמית אם תבהיר בעצמה את הקווים האדומים: לא לגופים ששוללים את זכות קיומה של ישראל. כן לגופים שגם אם הביקורת שלהם מעלה את הסעיף – זו עדיין ביקורת לגיטימית, שאינה מוציאה אותם מהמחנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם