רה"מ סלח לאינדיק – אז למה שלא יסלח לריבלין
מינויו של אינדיק למתווך מראה שכשנתניהו רוצה הוא מסוגל להתעלם מהמשקעים האישיים. בשאלת מועמדותו של רובי ריבלין לנשיאות, הדברים נראים אחרת
עשרות פעמים, אולי מאות, ענה במילים הללו ראש הממשלה נתניהו לשאלה האם מניע אישי עומד מאחורי מהלכים שונים שרקח. לפעמים ראש הממשלה נאמן לעצת אביו ז"ל. לעתים, למשל כשמדובר בזהות הנשיא הבא של מדינת ישראל, הוא סוטה קלות. לו היה הדבר ביכולתו, נתניהו היה מושיב בבית הנשיא את ידיד נפשו נתן שרנסקי. אבל הנסיבות הפוליטיות – בראשן היריבות המרה של אביגדור ליברמן עם שרנסקי – מבטיחות שליו"ר הסוכנות אין סיכוי. האחרון, אגב, טוען שאינו רוצה.
עם שרנסקי או בלעדיו, ישנו איש אחד שנתניהו לא מוכן בשום אופן לראות בבית הנשיא. שמו רובי ריבלין. ולא, אין סיבה עניינית לווטו הזה. מדובר בעניין אישי טהור. כיו"ר כנסת, ריבלין לא הסכים להתכופף בפני נתניהו. פה ושם אף זרק בו עלבון אישי. נתניהו – ולצורך הדיון לא משנה אם מדובר בו או ברעייתו – לא שוכח ולא סולח.
כשהוא רוצה, ראש הממשלה יודע לשים את העבר מאחור. כך עשה עם דוד לוי, עם דן מרידור, עם בני בגין, עם אהוד ברק ועם אחרים. הנה, לפני פחות משנה הסכים נתניהו למינויו של השגריר האמריקני לשעבר מרטין אינדיק למתווך המיוחד בין ישראל לפלסטינים.
את שמו של אינדיק העלה שר החוץ האמריקני ג'ון קרי. לנתניהו היו סיבות מצוינות ומוצדקות, אישיות ולאומיות, לפסול את אינדיק על הסף. הנזק שגרם אינדיק לישראל, כפי שהעיד סוף משמרתו על תחילתה, מלמד שלא היה מתווך הוגן. אבל ביבי שתק את עלבונו, ובלע את אינדיק כמתווך.
אינדיק הוא דמות אופיינית בגלריה הוותיקה של הפקידות היהודית-דמוקרטית. מעין דניס רוס לעניים. מצד אחד מדובר ביהודי המגדיר את עצמו ציוני ואף גאה בכך. הוא בן 62, גדל באוסטרליה ועבר לארה"ב. הביוגרפיה שלו כוללת אימא דוברת עברית שלמדה בגימנסיה הרצליה, והתנדבות להיות עובד אשפה בעיריית ירושלים בזמן מלחמת יום הכיפורים. מצד שני אינדיק היה ונשאר ליברל פרו-אש"פי, נעול בתפיסותיו, שדווקא יהדותו והרקע שלו הביאה אותו למחשבה שהוא יודע טוב יותר מאיתנו מה נכון לנו.
סיפור קטנטן להמחשה. כששימש כאן שגריר, אי אז לפני 15 שנה, ניסה לכפות על הממשלה רכש של כלי רכב אמריקניים. לא ששוק הרכב הישראלי יציל את התעשייה האמריקנית הגוועת, אבל אם כבר מתייחסים לישראל כמדינת-וסלים למה לא לנצל אותה קצת.
תחת הלחץ הכבד והלא מקובל של אינדיק, נאלץ שר האוצר דאז בייגה שוחט לזמן דיון רחב וחריג בהשתתפות השגריר והפקידות הישראלית. אינדיק לא היסס ותבע במפגיע מהפקידים להפחית את פרמיות הביטוח על כלי רכב המיוצרים בארה"ב, כדי לעודד את רכישתן בידי הישראלים. המכוניות האמריקניות אינן בטוחות או זולות יותר, אבל מתוך תחושה שהוא זכאי לעשות כאן כבתוך שלו, אינדיק ניסה לעקם את הכללים. הפקידים עמדו על רגליהם האחוריות, אנשי האוצר גילו גם במקרה הזה מקצועיות ואינדיק נכשל.
מי שהכיר היטב ובאופן אישי את אינדיק, אורחותיו והשקפותיו הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. כהונתו הראשונה כשגריר בישראל החלה זמן קצר לפני רצח רבין. יחד עם הישראלים חווה את הטראומה הלאומית של הרצח, את גל הפיגועים של מרץ 96' ואת ניצחונו המפתיע של נתניהו בבחירות שהגיעו אחר כך.
נתניהו היה מאמין קטן מאוד בהסכמים עם ערפאת. אינדיק, כתומך נלהב במתווה אוסלו, כמי שמחובר היטב לחוגי השמאל בישראל וכמי שהשתייך בשנות ה-90 למי שנקראו אז "היהודים של קלינטון", נמנה על אלו שסימנו את נתניהו כאויב.
הוא לא הסתיר את סלידתו האישית מראש הממשלה דאז ודהיום, והאשים אותו בתקיעה מכוונת של תהליך אוסלו. חצי שנה לאחר עליית נתניהו לשלטון, אינדיק קטע במפתיע את כהונתו כשגריר ושב לארה"ב. עם אותה חבורת יהודים, שכללה בין היתר את רם עמנואל, החל לפעול מוושינגטון להפלתו נתניהו.
לא פחות חשוב, אינדיק סומן בידי לא מעט אנשים בישראל כמי שהאמת, איך נגיד בעדינות, לא תמיד נר לרגליו. "היו הרבה חיכוכים אתו", נזכר אחד הישראלים שעבדו אז בלשכת ראש הממשלה. "חשדו שהוא מדליף נגד נתניהו במטרה לעזור לפרס. בהתחשב ברקע מהימים ההם זה מינוי מפתיע", הוא מספר.
המאמצים להפלת שלטון נתניהו צלחו כידוע, וב-99' נבחר אהוד ברק לראש ממשלה. עם שובה של מפלגת העבודה לשלטון, חזר גם אינדיק לבית השגריר בהרצליה. הוא היה משוכנע שעכשיו אפשר יהיה להשלים את מה שנגדע ברצח רבין.
אבל המציאות סירבה להתיישר על פי חלומותיהם של אנשי אוסלו, וועידת קמפ-דיוויד בין ערפאת לברק נכשלה. אינדיק, מאז ועד היום, לא השתכנע ועדיין בא בטענות בעיקר
בספרו 'שלום אמריקני' פירט אמנם "כשלים מבניים" כלשונו, המונעים השגת הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים. הוא כתב למשל כי "המאמצים (האמריקניים) ייתקלו באותם מכשולים מבניים המפורטים בספר זה: התנגדותם של מנהיגים ערבים לכל שינוי; האופי המפוצל והמשוסע של הפוליטיקה הישראלית; חוסר התפקוד של הפלסטינים, ופגיעות של כל תהליך מדיני לגילויי אלימות וטרור בשטח. כל אלה גם יחד עושים את המזרח התיכון לזירה קשה ויוצאת דופן לכל מעשה מדינאות אמריקאי".
אבל האבחנות המפוכחות הללו לא גרמו לאינדיק לנהוג בהוגנות כלפי ישראל. את כישלונה של ועידת קמפ-דיוויד הוא תלה באהוד ברק. בעשור וחצי שחלף מאז, עוד לפני תפקידו הנוכחי כמתווך, הבהיר את דעתו השלילית על נתניהו ועל ההתנחלויות. "הרעיון של תהליך בין ישראל לפלסטינים הוא להקים מדינה פלסטינית עצמאית כמעט על כל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. זה מה שהוצע במתווה קלינטון, וזה מה שאהוד אולמרט, לפי דיווחים אמינים, הציע לאבו-מאזן. ככה פחות או יותר ייראה ההסכם בסופו של דבר. אני לא רואה איך ממשלת ימין בראשות בנימין נתניהו תהיה מסוגלת לקבל על עצמה מחויבות כזאת לנסיגה גדולה מהגדה המערבית", אמר ב-2009. וזו עוד הייתה התבטאות עדינה. בעיתונות האמריקנית הוא פרסם מאמרים חריפים נגד נתניהו, הזהיר מפני קרע ביחסי ישראל-ארה"ב ואפילו האשים אותו במשתמע במותם של חיילים אמריקנים בעיראק ובאפגניסטן.
והנה, למרות עמדותיו הידועות מראש, למרות המשקעים האישיים והחתרנות המוכחת, נתניהו קיבל אותו כמתווך בלי להניד עפעף. מדוע לאינדיק אפשר לסלוח ולריבלין לא? לנתניהו הפתרונים.
ולא שאינדיק זז מעמדותיו. לפני שבוע, כשהוסרה מעליו מגבלת ההתבטאות הפומבית, הוא הציג את עמדתו העדכנית בנוגע למשא ומתן עם הפלסטינים. אינדיק כמובן עדיין מאמין אדוק במתווה אוסלו אבל לזכותו ייאמר שמתח ביקורת לא רק ישראל אלא גם על הפלסטינים. בניגוד, אגב, למועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי. השרים האירופים קיימו בתחילת השבוע את הדיון החודשי שלהם על המזרח התיכון. במסקנתו "ביקשו מהצדדים להימנע מצעדים חד-צדדיים, כגון בנייה בהתנחלויות". הפנייה הפלסטינית לארגוני האו"ם, שהייתה הפרה בוטה של הסכמי אוסלו ושל ההסכמות שעמדו בבסיס סבב השיחות האחרון, לא הוזכרה.
אבל אינדיק, כמובן, לא חסך את שבט לשונו גם מישראל. הוא דיבר ארוכות על הבנייה ביהודה ושומרון ועל כך "שישראל החמיצה הזדמנויות, בדיוק כמו הפלסטינים. דיברנו לא פעם על ההשפעה שיש לפעילות ההתנחלות. בין 2012 ל-2013, מספר התחלות הבנייה בשטחים יותר מהוכפל. רק בזמן המשא ומתן הוכרז על תחילת בנייה של 4,800 בתים ועל קידום התכנון של 8,000. בעיני הפלסטינים אין הבדל בין הדברים", הלם השגריר בדימוס.
לכאורה, כמי שאמור להיות מתווך הוגן, לגיטימי שאינדיק ימתח ביקורת על שני הצדדים. כך הכי בטוח לשמור על האיזון הקדוש. אלא שאינדיק הסתיר משומעיו פרט אחד, חשוב מאוד, קריטי מאוד. אין חולק על כך שישראל הרגיזה את הפלסטינים כשבנתה ביו"ש בתקופת השיחות. ואולם, המעשה הזה לא היה הפרה של ההסכמות שהתניעו את תשעת חודשי השיחות.
לעומת זאת, הפנייה הפלשתינית לאו"ם, הייתה בהחלט הפרה בוטה. הצדדים נכנסו למשא ומתן בידיעה שישראל תשחרר רוצחים ותבנה בהתנחלויות. הפלסטינים מצדם התחייבו בתמורה שלא לפנות לאו"ם. ישראל עמדה בהתחייבויותיה, מעצבנות ככל שיהיו, הפלסטינים לא. את הנתון המהותי הזה אינדיק צריך היה לומר.
אבל היה דבר מה נוסף שאינדיק לא אמר והוא ביקורת אישית על נתניהו. בניגוד לעבר, יריבו המר לשעבר של ראש המשלה אפילו החמיא לו קלות ובין היתר אישר את דבריו שהאביב הערבי מקרב את מדינות ערב לישראל. כלומר הסליחה לאינדיק הועילה. אז למה לא לריבלין?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם