מדוע סילבן ויתר על הריצה לבית הנשיא
סילבן שלום כנשיא, ואשתו הנוצצת היוו איום על בני הזוג נתניהו כשגם החשדות סביבו לא עזרו. וגם כמה מסקנות בעקבות סקר הציונות הדתית
את ההצעה העלה חבר הכנסת ביום רביעי אחר הצהריים. נתניהו הגיע לכנסת, והיה ספון בלשכתו עם יועציו הקרובים, בניסיון לחולל נס ולשלוף מהכובע מועמד בעל סיכויים לנצח את רובי ריבלין. אבל לא, שמו של כחלון לא עלה.
כמה שעות קודם לכן, העריך ח"כ בכיר לשעבר ממקורבי דוד לוי, כי לוי לא ייכנס למרוץ. "לוי רוצה ללכת אך ורק על בטוח", אמר. נתניהו לא יוכל לגייס עבורו רוב. "לדוד לוי אין בסיס תמיכה עליו כמו זה שעליו נשען שלום, אין קולות של לפיד וח"כים מש"ס, והח"כים אינם חייבים לו דבר. רובם נכנסו לזירה אחרי שכבר פרש. החדשים הם דור אשר לא ידע את לוי".
ביום רביעי בבוקר שיגר בנו החורג של סילבן שלום, בנה של רעייתו מנישואיה הראשונים, פנייה לכל 120 חברי הבית בה מנה את הישגיו של שלום וקרא לתמוך בו בבחירות לנשיאות המדינה. מה השפיע על החלטת נתניהו שלא להעניק תמיכה לסילבן שלום? אולי קודם יש לתהות מה היו שיקוליו של ראש הממשלה מלכתחילה, כששקל לתמוך בשלום.
הזוג שהיה נכנס לבית הנשיא היה משחק תפקיד בולט בהרבה מזה של מלכת בריטניה: סילבן ורעייתו גו'די ניר-מוזס שלום הם זוג מתוקשר שמאחוריו אימפריה תקשורתית. אישה בולטת וזוהרת ובעל שטרם מלאו לו שישים, אשר בית הנשיא לא יהיה עבורו הגעה אל המנוחה והנחלה, אלא חניית ביניים מהודרת בדרכו לפסגה. היו שאמרו לנתניהו כי עליו לחשוש בגלל החשדות שעלו. שהליכוד לא יכול להרשות לעצמו עוד נשיא שיסתבך בפרשיות הטרדה מינית. ש'אין עשן בלי אש'. נכון שהיועץ המשפטי לממשלה כיבה את הלהבה, אבל את הגז הוא השאיר פתוח, והליכוד, שנכווה ברותחין מקצב, נזהר עכשיו גם בצוננין, למראה כל צל של ספק.
סיבה נוספת להחלטתו של נתניהו הייתה התלבטותו של שלום. ביום שני היה כמעט בטוח שירוץ. לוין ואלקין שהתכוונו לתמוך בו סברו שתיכף יודיע על כניסתו למרוץ, ויולי אדלשטיין המתין לטלפון. עברה יממה, ושלום עדיין התמהמה.
הזמן הלך ואזל. בסיעה, התמיכה בו התערערה. מירי רגב העבירה את תמיכתה לרובי ריבלין. ישראל כץ, ששמר על פרופיל נמוך, התייצב לצדו של יו"ר הכנסת לשעבר אף הוא. "לא מן הנמנע", אמר לי פעיל בליכוד, "כי יש בסיעה מי שמבטיחים לסילבן תמיכה כדי לא להסתכסך איתו, כי הם צריכים אותו בפריימריז, אבל לך תדע איזה פתק ישימו כשהם מאחורי הפרגוד".
בינתיים לפיד ודרעי העניקו לחברי סיעותיהם חופש הצבעה. סיכויו של שלום לנצח הלכו והפכו ללא בטוחים. מצד שני, התרוצצה בכנסת שמועה ששלום הוא שביקש מנתניהו שלא לתמוך בו, כדי שתהיה לו סיבה לא להיכנס למרוץ. נתניהו, מצדו, ממילא לא התלהב ממועמדותו. יצא ש"זה נהנה וזה אינו חסר". אולי שלום עשה טעות. אולי דווקא בהיחלשותו היה טמון מקור התחזקותו העתידית, שכן מדובר בפוליטיקאי צעיר, יחסית לפוליטיקאים שבצמרת. לשלום הייתה הזדמנות מצוינת להוכיח שאין לו שלדים בארון, שלא הייתה אש.
"אילו היה מתמודד ונבחר", אמרו בסיעה, "ייתכן שמתלוננות פוטנציאליות היו משתכנעות להגיש תלונה או שגורמים בעלי עניין היו משכנעים אותן לעשות כן. אילו היה מתמודד ומפסיד, היה זה, באופן פרדוקסלי, ניצחון אלגנטי". שכן עצם כניסתו של שלום להתמודדות הייתה מפזרת את מסך העשן, מבטלת את החשדות ומנקה סופית את שמו. שהרי מי שמרחפת מעל ראשו עננה אינו מתמודד על תפקיד רם. המסר היה ברור: אני נקי לחלוטין. התמודדתי, הפסדתי. תבוסה פוליטית אינה סוף הדרך. עוד היד נטויה. אלא ששלום לא אוהב להפסיד. הוא לא היה מסוגל לשאת את התבוסה. את המחיר הוא עלול לשלם בפריימריז, כשישראל כץ, גדעון סער ובכירים נוספים יבקשו לרמוז למתפקדים שיש דברים בגו, אחרת היה מתמודד.
היום כל אחד עושה דין לעצמו, בוודאי כשמדובר בבחירות לנשיאות. ניסים זאב אמר אף הוא, עוד בטרם קיבל דרעי את ההחלטה, כי יתמוך בדליה איציק. אם הסיעה תאפשר, כמובן. אבל דרעי מבין שלא כדאי להעמיד את מנהיגותו תחת סימן שאלה בגלל סוגיה משנית שכזאת.
הכדור חוזר למגרש הקודם, להתמודדות ריבלין–בן-אליעזר–איציק. חופש ההצבעה שמעניק לפיד לחברי סיעתו יבטיח ריבוי מועמדים, וכתוצאה מכך, סיבוב שני. ייתכן שלא בנימין בן-אליעזר יתמודד נגד רובי ריבלין בסיבוב השני, אלא דווקא דליה איציק. ליברמן עתיד לתמוך בה, ונתניהו עשוי לשלשל למעטפה פתק עם שמה מאחורי הפרגוד – הוא לא יכול להצביע לבן-אליעזר, כי ניצחונו של מועמד העבודה הוא פגיעה ביוקרתו.
בתחילת השבוע פרסם 'מכון מסקר', מכון חדש שמתמחה בציונות הדתית, סקר שבודק את עמדות הציבור הדתי-לאומי כלפי מפלגת הבית היהודי, כולל דירוג של חברי הסיעה. הסקר פורסם באתר 'סרוגים', וכעבור כמה דקות גם באתר 'כיפה'.
יש בו יתרונות וחסרונות בולטים לעין. בין היתרונות, פילוח של הנסקרים על פי השקפת עולמם: 550 הנסקרים נחלקים ל-33% בעלי גישה תורנית, 33% שגישתם ציונית דתית קלאסית, ו-26% – גישה ציונית דתית ליברלית.
החסרונות הם ניסוח מוזר, בלשון המעטה, של חלק מהשאלות, וקביעה ש-70 אחוזים מהציונות הדתית הצביעו לבית היהודי. מחקרים שפורסמו אחרי הבחירות על בסיס בדיקת קלפיות מדוקדקת, דוגמת מחקריו של ד"ר אשר כהן המתמחה בסקירת המגזר, מעידים כי הבית היהודי קיבל כשבעה מנדטים מהמגזר הדתי-לאומי המונה בין 14 ל-15 מנדטים. הליכוד ביתנו, יש עתיד וש"ס קיבלו נתח בלתי מבוטל. אחוזי התמיכה בש"ס, על פי הסקר, נמוכים ביותר – כשלושה אחוזים, אולם בפועל הם גבוהים יותר. הסקר כנראה אינו לוקח בחשבון פריפריה גדולה של חובשי כיפות סרוגות ומסורתיים שנחלקת בין ש"ס לליכוד.
יש מי שטוענים לקונספירציה. כי עצם ההגדרה של אחת הקבוצות כ"תורנית" לעומת ההגדרה המקובלת "חרד"לית" אומרת דרשני. כי יד מכוונת של בכירים אלה או אחרים בבית היהודי בחשה בסקר על מנת להבליט אחדים ולגמד אחרים. חלק מהשאלות מצלצלות כמגמתיות. למשל השאלה: האם אתה מעדיף קואליציה עם מפלגות חרדיות על קואליציה עם יש עתיד? 57.7 אחוזים מעדיפים מפלגות חרדיות, לעומת 42.3 המעדיפים קואליציה עם יש עתיד.
בהתחשבות בעובדה שהממשלה קמה לפני שנה, ולבנט אין היום כל השפעה על הרכב הקואליציה, השאלה מצלצלת מוזר. אם כבר למישהו יש מילה מכרעת באשר לשותפות חדשות ובעיקר שותפות חרדיות, שמו אינו נפתלי בנט, אלא אביגדור ליברמן. לעומת זאת, הדירוג של חברי הסיעה הוא דירוג שנראה מציאותי, בעיקר כי הוא תואם סקרים פנימיים שנערכים בבית היהודי.
השאלה, נחזור ונדגיש, אינה אם הדירוג צודק ומשקף את ההישגים או את היעדר ההישגים של כל אחד ואחד, אלא אם הדירוג משקף את דעת הקהל.
הרביעייה הפותחת מורכבת מאיילת שקד, נפתלי בנט, אורי אריאל ואורי אורבך – זה הסדר. ההפרשים בין שקד לבנט הם בגדר סטיית תקן.
אלי בן-דהן הוא הבא בתור, עם 40.6 אחוזי תמיכה, אחריו שולי מועלם עם 36.8. אורית סטרוק ויוני שטבון חולקים את המקומות השביעי והשמיני עם 33.9 אחוזי תמיכה, אחריהם ניסן סלומינסקי, מוטי יוגב ואחרון חביב (אבל לא כל כך חביב על הנסקרים) הוא זבולון כלפא, עם 15.6 אחוז.
אורי אריאל מוביל בגדול ב"תורני" – 72.4 אחוז. לעומתו, אורי אורבך מקבל אצלם 30 אחוז בלבד. בזרם ה"קלאסי" וה"ליברלי" המגמות הפוכות: 54 לאריאל לעומת 62 לאורבך ב"קלאסי", ו-38.8 לאריאל לעומת 63.2 לאורבך ב"ליברלי".
כמה מסקנות מתבקשות: למפלגה יש הנהגה שזוכה לתמיכה ברורה. ההפרש בינה לבין שאר חברי הסיעה משמעותי מאוד. הציבור רוצה את שלישיית בנט-אורבך-שקד, שהובילה את השינוי, ואת אורי אריאל, שמוביל את המגזר החרד"לי אך בעיקר את הקו הימני איתו הוא מזוהה.
חברי הכנסת מקבלים דירוג גבוה יותר משתי סיבות עיקריות: הם מזוהים יותר עם הקו בנט-אורבך (הרב אלי בן-דהן ושולי מעולם), ויש להם בולטות תקשורתית. בן-דהן, שהוא שר בפועל, זוכה לסיקור תקשורתי אך גם חשיפה שאינה בהכרח חיובית עדיפה על עבודה שקטה. לא לחינם אחוזי התמיכה באורית סטרוק, מהפעלתניות בסיעה ובכנסת, וביוני שטבון, שעלה לכותרות בגלל הצבעתו השנויה במחלוקת, זהים.
בחודשים האחרונים מנסה ועדת חוקה שהקים בנט, בראשות הרב דני טרופר, שהוביל את הפריימריז ואת המפקד, לרבע את המעגל. להמציא שיטה אולטימטיבית לבחירת הרשימה לכנסת הבאה. על בנט לשמור על כללי משחק דמוקרטיים שהביאו הצלחה למפלגה, ועם זאת לדאוג לכך שהרשימה הבאה תשקף את הלכי הרוח בקרב המצביעים. אם תיווצר סתירה מובהקת בין הגוף הבוחר לכלל מצביעי המפלגה, הרשימה עלולה להבריח קולות במקום למשוך אותם.
המגמות של המצביע המסתמן של המפלגה הן שילוב בין הנהגה פתוחה, שמבקשת למשוך קולות מקבוצות נוספות, לבין קו ימני מדיני. אורי אורבך לצד אורי אריאל; זאת כשלקַו שמייצג אורבך ושזוכה לתמיכה מובהקת כמעט, אין נציגים נוספים בסיעה. לטרופר הפתרונים, אבל על המפלגה ללמוד מהאח הגדול – הליכוד. עליה ליצור מערכת שכוללת משחק דמוקרטי, אך גם מערכת איזונים שמבטיחה רשימה מייצגת ומושכת. למשל, הענקת יתרון למתמודדים חדשים במשבצות מסוימות – שיטה שנהוגה בליכוד. קמפיין נוסף ערב הבחירות נוסח הקמפיין שניהל גלעד ארדן עלול להזיק הפעם יותר מכפי שהזיק בבחירות האחרונות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם