הממשלה הורסת את האקדמיה
ועדה שמינה שר החינוך מבקשת "לשפר את המשילות" בהשכלה הגבוהה ומאיימת על שאריות החופש האקדמי בישראל
כבר שני עשורים מתעקשים פוליטיקאים "לתקן" את מערכת ההשכלה הגבוהה, שדווקא היתה מצוינת, והניבה פרסי נובל ודירוגים גבוהים בטבלה העולמית. התיקון המפוקפק הראשון היה הקמת המכללות בראשית שנות התשעים. לכאורה, המכללות נועדו להנגיש את ההשכלה הגבוהה לצעירים שלא הצליחו להתקבל לאוניברסיטאות. בפועל, חלקן הנמיכו עד לכדי גיחוך את הסטנדרטים. במוסדות מסוימים מספיק צ'ק עם כיסוי בשביל לסיים את הלימודים בהצלחה. ההידרדרות השליכה גם על האוניברסיטאות הותיקות, שנאלצות להוריד את הדרישות על מנת שלא לאבד סטודנטים.
"תיקון" מיותר שני הגיע עם דוח ועדת מלץ משנת 2000 שהביא לשינוי במבנה הארגוני של האוניברסיטאות. במקום שינוהלו על ידי פרופסורים, כמו באירופה, הפכו האוניברסיטאות הישראליות לתאגידים עסקיים למחצה. זה יכול היה אולי להצליח אילו המוסדות האקדמיים היו מייצרים הכנסות מיידיות, אך בפועל הרווחים שמגיעים מהשכלה גבוהה עתידיים ועקיפים. כל ניסיון לכמת כאן ועכשיו את התועלת מספר על הפילוסופיה של קאנט נדון לכישלון. מאחר והאוניברסיטאות, כאמור, לא מייצרות רווחים, וגם לא רשאיות לתגמל את המנהלים כנהוג בסקטור העסקי, הן מנוהלות למעשה על ידי טייס אוטומטי. פורמלית, האחריות נופלת על ועדים מנהלים שמקבילים לדירקטוריון בחברה מסחרית. מעשית, מאחר ואותם ועדים מנהלים עושים את תפקידם בהתנדבות, התוצאה מבורדקת. לכן, בשנים האחרונות שמענו מאוניברסיטאות על מאות מיליוני שקלים שהתבזבזו על בנייה לא נחוצה ומלחמות משפטיות מיותרות לצד הוצאות הולכות וגדלות על יחסי ציבור ריקניים.
אפשר היה לקוות שהפוליטיקאים יבינו את הרמז ויתנו למערכת ההשכלה הגבוהה לחזור ולנהל את עצמה בעצמה כמו בתור הזהב, אך למרבה הצער הם מנסים עכשיו לגייס את האקדמיה לטובת אינטרסים פוליטיים. הצלחה ראשונה נרשמה כאשר מכללת אריאל הפכה לאוניברסיטה הראשונה שהתקנון שלה כורך ציונות עם מדע. הציונות כבודה במקומה מונח (גם אם לטעמי היא כבר לא רלוונטית), ובאריאל מתבצע מחקר מדעי מצוין, אך השילוב בין מדע לאידיאולוגיה ציונית לא עושה טוב למדע כי הוא מחייב מדענים להיות נאמנים לא לאמת אובייקטיבית אלא להשקפה פוליטית. החופש האקדמי לחקור את מה שחשוב באמת ולא את מה שחשוב לפוליטיקאים, שלא לדבר על חופש הביטוי לומר את מה שהספונסרים הפוליטיים לא רוצים לשמוע, מוטלים אז בספק. הניסיון של הנהלת אוניברסיטת אריאל לפטר אותי, לדבריה בשל דעותיי החורגות מהקונצנזוס, מלמד כיצד נעלמים החופש האקדמי וחופש הביטוי וגם חוזי עבודה חתומים נרמסים על ידי אוניברסיטה הפועלת מתוך שיקולים פוליטיים פסולים.
מי שאמוד להגן על המדע הישראלי מהתערבות פוליטית חיצונית הוא חוק המועצה להשכלה גבוהה. חוק עתיק זה (מ-1958) מפקיד את השמירה על החופש האקדמי בידי האוניברסיטאות. כשהחוק נחקק זה נראה היה מובן מאליו שאוניברסיטאות מחויבות רק למדע, אך מה שהיה ברור בשנות ה-50 לא מובטח היום, כאשר האוניברסיטאות הפכו לתאגידים כמעט עסקיים. החוק, אשר מעניק לאוניברסיטאות חופש בלתי מוגבל ולא מזכיר אפילו ברמז את
שאיפותיהם של פוליטיקאים, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית, ברורות: נמאס להם מהיסטוריונים שמעלים השגות בנוגע לתולדות הציונות; נמאס להם מפרופסורים למדע המדינה שמטילים ספק בהצלחת התרכובת "מדינה יהודית דמוקרטית" או בצורך בחוק השבות; נמאס להם מפיזיקאים שחוקרים את מערכת השמש במקום לפתח אמצעי לחימה נגד החמאס; נמאס להם מחוקרי תקשורת שלא רואים בהודעות דובר צה"ל דברי אלוהים חיים.
כתחליף, הם מציעים מדע מגויס, שלא יניב פרסי נובל אך יעלה את המורל הלאומי ברוח "אם תרצו". "מדע" מסוג כזה איננו המצאה ישראלית. הוא מככב באוניברסיטאות של צפון קוריאה ואיראן. לכן, קל לדעת לאיזה כיוון אנחנו צועדים - אם במקום לחוקק חוק המבטיח את זכויות המרצים לחופש אקדמי וחופש ביטוי נמשיך "לייעל את המשילות של מערכת ההשכלה הגבוהה" בניסיון כושל להפוך את האקדמיה לביזנס פוליטי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם