הדרך לשתי מדינות עוברת דרך סיפוח
סיפוח גוש עציון ואו בקעת הירדן הם הצעד החד צדדי היחיד שהוא בעל תועלת מדינית והיתכנות ביטחונית
• לכל מה שמעניין כנסו לדף הפייסבוק של nrg
יש מי שאינם משחקים את המשחק הזה: הם משוכנעים שהמצב הקיים יכול להימשך עוד זמן רב, ואפשר לשפר הרבה את הביטחון ואת הכלכלה, הן של הערבים והן של היהודים, בלי לשנות דבר בהגדרות הגדולות, המדיניות, של מעמד השטח. כך חושב דני דיין.
אבל הזרם המרכזי לא משתכנע. ראש הממשלה חושש שכך נגיע למדינה אחת שתצטרך להכיל את כל הפלסטינים. לגבי הערבים אזרחי ישראל יש לנו קושי, עם עוד מיליון או שניים זו תהיה קטסטרופה. בעניין הזה הוא נמצא בדעה אחת עם חלק נכבד ממחנה הימין, ועם כל מה שמכונה המרכז, כלומר השמאל הציוני, וגם קצת שמאלה מזה.
עבור מי שרוצה לקיים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית (ואינו חמוש במינון המלא של האמונה והאופטימיות נוסח אורי אליצור ז"ל, שהציע סיפוח ואזרוח של כל יהודה ושומרון), הגעה לפשרה טריטוריאלית בהסדר היא אינטרס ישראלי ראשון במעלה.
אלא שהסדר לא נראה באופק. אין פרטנר. זה הוכח כבר בעבר, זה הפך כמעט למוסכמה לאומית, ובכל זאת ניסינו שוב. ומתברר שהקלישאה נכונה. וכפי שאומר לפיד בצדק, זו לא בעיה שלהם, זו בעיה שלנו. הרי גם אם נתניהו לא רץ בשמחה למשא ומתן, כי לא האמין בו, הוא בכל זאת רוצה באמת ובתמים להגיע להסדר שימנע מאיתנו מלהגיע למציאות של 'מדינה אחת'.
אז מה עושים אם אין פרטנר? פועלים חד-צדדית. משרטטים את גבולות המדינה לפי האינטרס הישראלי. לכאורה זה פשוט: נסוגים משטחים שבהם אוכלוסייה פלסטינית צפופה ורציפה, ומספחים את השטחים שאינם כאלה, או שהם בעלי חשיבות אסטרטגית או לאומית ראשונה במעלה. יישאר רק צורך לדון מה עושים ביחס לאזורים שבהם מפוזרים יהודים בין ערבים, דבר שיחייב הכרעות לא פשוטות. אך האזורים הבעייתיים הללו הם רק חלק קטן מן השטח, ולגבי כל השאר המפה ברורה: נסיגה מרוב שטחי A, וסיפוח של רוב שטחי C.
אם זה כל כך פשוט, למה לא עשינו את זה? התשובה גם היא פשוטה - עשינו. כלומר, במידה חלקית: לא סיפחנו את שטחי C, אבל כן נסוגונו משטחי A. ועשינו זאת בכל הצורות האפשריות – בהסכם (שבו עזבנו את רמאללה, ג'נין, יריחו, עזה ועוד) ובאופן חד-צדדי (שאר רצועת עזה וצפון השומרון).
התוצאה ידועה לכולם: הן בגרסה של ההסכם והן בגרסה החד-צדדית, סיום הכיבוש הצבאי הביא לצמיחה מהירה של טרור שאילץ את צה"ל לשוב לתפקיד הכובש ברחובות הערים הפלסטיניות. גם תועלת מדינית לא צמחה מהנסיגות הללו. את טענות ה'כיבוש' החליפו האשמות ה'מצור', ובסופו של דבר מעמדה הבינלאומי של ישראל הורע. מרמרה, גולדסטון, ג'נין.
אם כן, ה'הברקה' של לפיד בכנס הרצליה השבוע אינה הברקה, ולמעשה אינה כלום. היא מסוכנת ולא מועילה. זוהי גם איוולת מדינית: הרי אם ישראל נסוגה באופן חד-צדדי מכל שטח שאינה מעוניינת להישאר בו בהסדר הקבע, ברור שכל משא ומתן עתידי – ולפיד מאמין שבסופו של דבר החד-צדדיות היא רק הקדמה להסדר מוסכם – יתנהל על גושי ההתיישבות עצמם.
ה'ויתור' שכבר נעשה יהיה חסר כל ערך. כשנה לפני ההתנתקות אמר לי בני אלון, אז עדיין שר, שרה"מ שרון חולם שאם ייסוג מרצועת עזה הוא יקבל מהאמריקנים 'הכשר' להחזקת מזרח ירושלים. אבל הוא טועה. "זה לא יביא אותם להכיר בסמטה אחת בירושלים כשלנו", אמר אז אלון, וצדק כמובן.
מה כן אפשר לעשות באופן חד-צדדי? לספח, כמו שמציע בנט. סיפוח של גוש עציון או של בקעת הירדן הוא מהלך מדיני נכון, גם אם המטרה היא להגיע בסופו של דבר לפשרה טריטוריאלית ולשתי מדינות לשני עמים. בניגוד לנסיגה, סיפוח אינו מחולל סכנות ביטחוניות אלא מחזק את הביטחון. איננו יוצר כאוס בשטח אלא מחיל עליו, סוף-סוף, משטר מסודר שבו לכולם זכויות מלאות. איננו מחליש את עמדתה של ישראל במשא ומתן עתידי, אלא מחזק אותה.
אבל מעבר לכך, ואולי חשוב מכך, הוא מעביר מסר חשוב מאוד, שיש לו השלכות על המאבק הגדול של ישראל בדה-לגיטימציה ובתנועת החרם. המסר הוא שישראל סבורה שהיא ריבון לגיטימי בשטחים האלה. שהיא לא כוח כובש ושלא מדובר בטריטוריה זרה. כבר עשרות שנים ישראל אינה מעזה לומר זאת, והחששנות הזאת מולידה סחף מתמשך אל עבר הנרטיב הפלסטיני.
אם אנו זרים וכובשים כאן, אנו בהכרח ה"רעים" בסיפור. אם אנחנו אפילו לא טוענים לזכויות בשטח הזה, אנחנו כנראה מעצמה
אחרים מעזים: בשבוע שעבר שברה אוסטרליה את האופנה הבינלאומית וטענה שקריאת יהודה ושומרון 'שטח כבוש' היא טענה פוליטית בעייתית. השמים לא נפלו, וקנברה עדיין נהנית מהשמש. אם רק תשכיל ממשלת ישראל להשמיע קול ברור שמחזק את הקו הזה, האמירה האוסטרלית יכולה להיות מנוף לתחילתו של שינוי כיוון בחשיבה הבינלאומית.
לפני מאה שנה היו אלה גדודי פרשים אוסטרליים שסללו את הדרך להעברת ארץ ישראל מן העות'מאנים לידי הבריטים, שביקשו לכונן כאן בית לאומי לעם היהודי. טוב שהיו פרשים אוסטרלים. אחרי עשרות שנות עצמאות היינו מצפים לראות ישראל שיודעת לקדם את האינטרסים שלה בעצמה. גם היום טוב שיש עדיין כמה פרשים אוסטרלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם