הבחירות לנשיאות: בחזרה אל הבריתות הישנות
עולם הפוך: נתניהו ניסה להמליך את שטרית, ושלי יחימוביץ' המליכה את ריבלין. ובכל זאת, במערכה הזו התחזקו הבריתות הפוליטיות הישנות: שטרית עמד לאחד את התנועה עם העבודה, ריבלין חיבר שוב את החרדים לימין
צריך לעקוב אחר ההתגבשויות במהלך הנשיאותי של השבוע. הן אינן אד-הוק לטובת מועמד כזה או אחר. הן אינן מקריות, אישיות, וחד-פעמיות. אלו קואליציות פוליטיות, בריתות שהחלו להתגבש. שטרית אמור היה להכניס את הרצוג ולבני תחת החופה המפלגתית, וזה בדיוק מה שגרם לח"כים אחרים מהעבודה להיבהל ולהצטרף לשלי יחימוביץ' ומיקי רוזנטל בהצבעה לטובת רובי ריבלין דווקא.
יותר משליש סיעת העבודה תמכה בריבלין, ובכך הפכה שלי יחימוביץ' לממליכה האמיתית של הנשיא העשירי. התודות הן לנחמן שי, מיכל בירן, אבישי ברוורמן ואיציק שמולי שהצטרפו לשלי ומיקי. זה כוח רציני, וכמו שנחשף חוסר השליטה של ליברמן ונתניהו בסיעותיהם ובכלל במערכת הימנית, כך נחשף חוסר השליטה של הרצוג, שכזכור כבר הקים קואליציה חלופית עם החרדים, ש"ס והערבים.
אבל מעל לכל המערכה היצרית והאמוציונלית על הנשיאות, התנוסס בכנסת ביום שלישי דגל הבחירות המוקדמות. כששאלתי איש ממעמקי הליכוד מה היה קורה אם שטרית היה מנצח, הוא השיב מיד: בתוך שלושה–ארבעה חודשים היינו מתגלגלים לבחירות. בחירת שטרית הייתה מקריסה את המערכת הפוליטית, מעניקה תנופה אדירה להכרזתו המדינית חסרת האחריות של יאיר לפיד בכנס הרצליה, והממשלה לא הייתה יוצאת מהסחרור. הליכוד היה מתרסק.
כך שבחירתו של ראובן ריבלין קודם כול מייצבת את המערכת הפוליטית. יש יותר מדי חברי כנסת שיודעים שלא ייבחרו לכנסת הבאה. הם לא רצו למצוא את עצמם שוב בשוק העבודה. זה כולל את ישראל ביתנו של ליברמן ובוודאי את מרבית חברי הכנסת החרדים. זה כנראה כולל לא מעט ח"כים מיש עתיד.
פגישה של ראובן ריבלין עם נתניהו בעקבות היבחרותו של הראשון לנשיא
צילום: קובי געון, לע''מ
תחושת התרוממות הרוח בקרב הליכודניקים עם היוודע הניצחון של ריבלין הייתה אדירה. ביחס ישיר לדיכאון ולייאוש של תוצאות הסיבוב הראשון. המתמטיקה דיברה על הצורך ב-50 ח"כים פלוס מינוס בסיבוב הראשון כדי להמשיך הלאה. 44 הקולות שהתקבלו גרמו לכך שהאתגר יראה רחוק מדי לביצוע, ובזמן שבין סיבוב לסיבוב אפשר היה לראות על פניו של ריבלין עצמו שהוא חש מובס. אז נכנסו אצל הח"כים השיקולים העמוקים יותר, ביניהם החשש מאיזה תיק באפלה שילווה את שיטרית ובעיקר החשש מקריסת המערכת הפוליטית והליכה לבחירות.
שטרית הרגיש אחרי הסיבוב הראשון שהבלתי ייאמן קורה. הוא הנשיא הבא. הוא ידע שיחימוביץ' פעלה לטובת ריבלין – כולם ידעו, והיא עוד הדגישה שמדובר בעניינים של יושר וניקיון כפיים. שטרית ניגש אליה בחדרה ואמר: "אני מקווה שנדע לשמור על היחסים בינינו כשאני אהיה בבית הנשיא". אחר כך נכנס לחדר סיעת העבודה. הוא התחיל לדבר אל חברי הסיעה כאילו הוא כבר הנשיא. עד שבוז'י ניגש אליו: "מאיר, מאיר. תירגע. זה עוד לא סגור. יכול להיות שרובי מנצח". הרצוג כנראה ידע על הפיצול בתוך הסיעה.
מה קרה לנתניהו
הסיבה שריבלין התקשה להיבחר לנשיאות היא מה שמבדיל בינו לבין נתניהו: אין לו איפוק, אין לו שליטה עצמית. הוא מאוד מוחצן, לעתים צעקן, אבל קיימים גם היסודות שגורמים לאנשים רבים לחבב אותו. אדם כזה לא מגיע לראשות הממשלה. אבל הוא הצליח לייצר לעצמו את הדימוי הממלכתי, המגשר בין הקצוות, הפוליטיקאי האהוב. זה שמתרומם מעל לכל הריבים המכוערים שהוא עצמו היה מעורב בהם, ואשר גרמו לרבים בליכוד להעדיף מועמדים אחרים.
חיים כץ וגדעון סער הם שהביאו לריבלין את הניצחון. לסער היה עניין להשתלט על הניצחון ולהציג את עצמו בעיני הכתבים כאדריכלו. הכישלון של הליכוד במערכת הבחירות לכנסת רשום בין השאר על שמו. אין ספק שח"כים כמו שלי יחימוביץ' ומיקי רוזנטל ובעקבותיהם גם אחרים בשמאל התייצבו לימין ריבלין בזכות עבודה של גדעון סער.
בנימין נתניהו וגדעון סער בגני התערוכה בערב הבחירות
ראובן קסטרו
בימין פשוט תוהים מה קרה לנתניהו בנדון ריבלין. כל ההתנהלות של ראש הממשלה עד שהתייצב בחמיצות לטובת ריבלין משדרת בסופו של דבר איזו עייפות חומר. כמו בעימותים עם דני דנון. לכן, המתמודדים הפוטנציאליים על מנהיגות הליכוד בעתיד ייתנו לנתניהו להוביל פעם נוספת. ייתכן שאחדים מהם יקוו בסתר ליבם שייכשל.
המשבר של הבחירות לנשיאות מציב בפני נתניהו ברירה בין שתי אופציות: ניצול ההתקפה של לפיד כדי ליצור משבר שבסופו הליכה לבחירות, או ניצול אותו משבר עם לפיד להמשך המומנטום של החרדים כדי להקים את קואליציית בגין הישנה: ממשלת ימין של 62 ח"כים. ישראל כץ דוחף לכיוון החרדי. כוחו בתוך הליכוד חזק יותר מכוחו של גדעון סער. הוא קרוב יותר לנתניהו. המחיר יהיה ביטול הסעיף הפלילי בחוק השוויון בנטל.
אף על פי שלראש הממשלה נתניהו עשויה להיות משיכה טבעית לכיוון הקואליציה הישנה עם החרדים, המצב הנוכחי על כל בעיותיו עדיף לו מבחינה פוליטית. כל עוד לפיד בקואליציה, השמאל מפוצל. חלקו בממשלה, חלקו באופוזיציה חדלת אונים. לפיד פשוט עשה שגיאה פוליטית כשיצא נגד ראש הממשלה בנושא המדיני, דווקא בשעה שאין שום התרחשות מדינית – והפעם לא באשמת ישראל. הוא יהיה חייב להבהיר את כוונותיו הפוליטיות לשנה הקרובה, כי על ידי חוסר הוודאות שהוא בעצמו יוצר הוא יכשיל את עצמו כשר האוצר. אם יש מישהו שהפסיד השבוע זה לפיד. במצב כזה לא מפרקים את הממשלה אלא מכסים על הסדקים בצעקה אחת: "יחי הנשיא!"
חוג המקרמה של הפוליטיקאים
אחת התחזיות העתידניות המקובלות בעבר הייתה שכמות הפנאי של כל אזרח בחברה המפותחת תגדל מאוד. התחזיות האלו מקובלות בארצות המערב מאז סוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, כולל של הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס. בשנות ה-50 וה-60 זה הפך למקובל. אנשים יעבדו פחות ופחות כדי לפרנס את עצמם, ולכולם יהיה הרבה יותר זמן פנוי ותהיה בעיה מה לעשות בכל הפנאי הזה.
המחשבה הראשונה היא כמובן על הפתרון הרגיל: קליעת נצרים ומקרמה בחוגי בית. אבל היום, כשהעתיד שדיברו עליו לפני שמונים שנה כבר כאן, ברור שהתחזית לא התגשמה. אין לאנשים פנאי.
אבל יש סוג מסוים של אנשים שיש להם. המנהיגים הפוליטיים בישראל מעדיפים במקום לשבת בחדרי הישיבות של הכנסת או במשרדיהם ולקלוע נצרים, לעסוק בחיבור תוכניות מדיניות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. שום דבר לא בוער, אפשר כך ואפשר גם ככה. ואפשר גם אחרת. ופעם כאן ופעם שם.
יאיר לפיד בא עכשיו עם תוכנית קביעת הגבולות. הימין בראשותו של נפתלי בנט מציע החלת ריבונות על חלקים מיו"ש. נפתלי בנט לא מתכוון לטווח המיידי. הוא רואה תהליך, שבמסגרתו יחלחל הרעיון של החלת ריבונות ויתממש בתוך שנתיים–שלוש. ציפי לבני מציעה להקפיא את המשא ומתן עם הפלשתינים בגלל פיוס חמאס-עבאס, ומיד אחרי זה מציעה תוכנית מקורית חדשה: לחזור למשא ומתן עם חמאס-עבאס. עוד תהיינה הפתעות.
יאיר לפיד פונה שמאלה
צילום: חן גלילי
שינוי האוריינטציה לעבר הודו, סין, יפן ודרום קוריאה, בתוספת השיפור המשמעותי ביחסים עם רוסיה ועם מדינות הפריפריה הבלקנית, הפך את הסכסוך עם הפלשתינים לבעיה שאיבדה את דחיפותה. היא קיימת. אבל בניגוד לתפיסת העבר, מבית מדרשו של שמעון פרס, ההווה והעתיד של מדינת ישראל אינם תלויים בפתרונה. בוודאי שאין צורך אקוטי דחוף להגיע להסדר בכל מחיר.
דווקא השימוש שעושים מנהיגים שונים בנושא הפלשתיני כספין פוליטי לקראת בחירות עתידיות מעיד על דעיכת הבעיה. לא נעים להגיד, אפילו הברית הרשעה בין עבאס לחמאס לא סוחטת יותר מדי התרגשות במקומותינו.
אפשר לומר תודה לאובמה ומדיניותו הפרו-פלשתינית. הוא כמעט הכריח את ישראל לעשות כל מאמץ כדי לפתח אוריינטציה חלופית ליום סגריר. ותודה גם לאיחוד האירופי. אבל אין הרבה הבדל, אובמה בעוונותיו הפך את מולדת הענק המפוארת שלו למעין חבֵרה נספחת באיחוד האירופי. לישראל אין אינטרס להקריב נכסים כדי לזכות ביתר הבנה בוושינגטון. ארצות הברית תחת אובמה היא לא מדינה ששווה להשקיע כדי להתקרב אליה יותר מהמצב היום.
השינוי הנוסף שנטרל את גורם הזמן בסכסוך הוא ההשקעה בהרתעה ולוחמת מניעה. ראה פירוט התקציבים של השב"כ, המוסד ו"דימונה", באדיבות הצנזורה. מזה זמן מה מעריך אבו-מאזן שהזמן עכשיו פועל נגד הפלשתינים. זה שינוי רדיקלי. עד לא מכבר ישראל פעלה במרוץ נגד הזמן. עכשיו כבר לא. טוב יהיה אם נמצא פתרון מוסכם עם הפלשתינים. אבל יש לנו זמן. אם ההר הפלשתיני לא מתקרב, נגדל בינתיים את התותים שלנו, נלמד את הסינים לגדל תותים, נלמד את האפריקנים.
ואפשר גם לקלוע נצרים בחוג של המועצה המקומית שלנו המעורבבת. או, כמו יאיר לפיד, להמציא תוכנית מקורית חדשה: לקבוע את גבולות העתיד בינינו לבין הפלשתינים. תחליף להתנתקות ב' ולנסיגה חד-צדדית. לא רע, יאיר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם