במציאות מורכבת, יש מי שלא ירא אלוהים

רקמת החיים ביהודה ובשומרון, כמו בגליל, מושתתת על מין דו קיום מקביל ומהוסס. עד שבאים רשעים המנצלים את ההזדמנות

חיותה דויטש | 15/6/2014 10:09 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
לקח לי רגע להתלבט. החלטתי שאין בהם סכנה והכנסתי אותם למכונית שלי פנימה. איש מבוגר ולידו ילד. סב ונכדו, ערבים מבית צפפא, שאלו אם אני מגיעה לגילה. דקה אחרי שהורדתי אותם בכביש הראשי של גילה, כבקשתם, מצלצל הטלפון שלי: תגידי, את נורמלית? לוקחת טרמפיסטים ערבים?

מעברו האחר של הקו היה ידידי העיתונאי הערבי הידוע. כמה דקות קודם לכן, אחרי פגישתנו בבית קפה בירושלים, הורדתי אותו ליד ביתו אשר בבית צפפא. ושם, בצד הכביש, ראיתי את הסבא והנכד.

האם לא היה מסוכן לקחת אותם? על הנייר, כן. בפועל – לא.

האם נהגתי כשורה? אני סבורה שכן. חשבתי שזו מחווה אנושית פשוטה, הערכתי שאין כאן סכנה אמתית, לקחתי אותם כמחווה וכפיצוי לכל הנשים הפלסטיניות שראיתי עומדות בצד הכביש בעשרים השנה שבהם אני גרה בגוש עציון, נשים שחששתי לאסוף למכוניתי בשל פחדים ידועים, או סתם מפני שאנחנו לא נוסעות לאותו מקום. בית לחם היא עיר שאין לי כניסה אליה, להן יש. ליישוב שלי, לעומת זאת, יש גם לי וגם להן אפשרות כניסה. לא תמיד, כמובן. הנה, קורה דבר כזה, ומיד נאסרת הכניסה של עובדים פלסטינים ליישוב, עד להודעה חדשה.

קשה להסביר את המצב המשונה בכבישים שנוסעים בהם שני עמים, שלא לוקחים טרמפים זה את זה. אבל פוגשים זה את זה כל הזמן בתוך הישובים, לעיתים בתוך הבתים עצמם – מנקות עוזרות בית מכפרים ערביים סמוכים, בחצר הסמוכה משפץ שכן את ביתו בעזרת פועלים ערבים מחברון. נפגשים בתחנות הדלק, בסופרמרקטים של רמי לוי. לא פעם עוזרים ונעזרים, מחליפים חיוך, ברכות, מתכונים. קשה להסביר את מורכבות היחסים עם הפלסטינים שעובדים פה בניקיון ובבניין. מי שלא חי את המציאות הזו מקרוב לא מסוגל להבין.

על הכבישים מתנהלת מציאות מוזרה עוד יותר: שתי מערכות נפרדות לגמרי של הסעות, תחבורה ציבורית, מוניות וטרמפים. מוניות פלסטיניות אוספות 
פלסטינים, אוטובוסים ישראלים אוספים ישראלים. איך יודעים? יודעים.

באזורים מן הסוג הזה - לא רק ביו"ש, אגב, גם בגליל - העדר תחבורה ציבורית במינונים סבירים את  איסור הנסיעה בטרמפים לגזירה שהנוער אינו יכול לעמוד בה. כחלק מהמציאות הזו, יודעים הטרמפיסטים לזהות נהג מסוכן, והנהגים יודעים לזהות טרמפיסט מסוכן. אבל האם אי אפשר לנצל את המצב המורכב הזה ניצול ציני ומרושע?  ודאי שאפשר. אפשר להתחזות, ללבוש כיפה וציצית, לשים מוזיקה "נכונה" באוטו. לבלבל בכוונה.

יש מציאות של שחור ולבן של כללים ברורים, ויש מציאות מורכבת שיש להפעיל בה שיקול דעת. מרחוק נראה הכל שחור לבן, מקרוב רואים את הניואנסים הדקים. מי שמנצל את נקודות התורפה בהקשר הזה הוא המקבילה העכשווית למי שכבר תואר לא רע בכמה פסוקים ידועים בתורה: "אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע. ולא ירא אלוהים."

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

חיותה דויטש

צילום: ארכיון

ד"ר חיותה דויטש היא סופרת, עורכת ומבקרת תרבות. בעלת טור במקור ראשון, עורכת כתב העת 'אקדמות' של בית מורשה בירושלים ובעלת הבלוג "מטרוניתה"

לכל הטורים של חיותה דויטש

פייסבוק