לא לחזור לימי האינתיפאדה

הפיגוע הוא גם תוצאה של חופש התנועה שנהנים ממנו ערביי יו"ש בשנים האחרונות. בסכנות צריך לטפל נקודתית ולא לחזור לאחור

אריאל כהנא | 15/6/2014 15:31 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
12 שעות לפני שגלעד, איל ונפתלי עלו על המכונית שלקחה אותם אל הלא נודע, חלפתי בצומת גוש עציון – אותה כיכר גדולה שממנה כנראה נחטפו. כמדי שבוע בעוברי שם, צעירים יהודים הניפו את ידם בבקשה לטרמפ. כמדי שבוע בעוברי שם, הערבוב בין יהודים לערבים, החיובי מצד אחד, אבל המסוכן מצד שני, הפחיד אותי. כמה קל לבצע כאן פיגוע, דהרו מכוניתי ומחשבותי.

גוש עציון נחשב למופת של דו קיום ביהודה ושומרון. כמה דקות לפני שחלפתי בכיכר ראיתי מתנחלים רצים ג'וגינג בין ישוב ליישוב. מחזה שהוא דבר יום ביומו. באזור התעשיה המשותף עובדים אלפי פלשתינים ובסניף רמי לוי מועסקים עוד כמה עשרות. ערביי האזור, קונים במרכזי המסחר היהודיים כשווים בין שווים. בני שני העמים נאבקים כתף אל כתף נגד גדר ההפרדה האמורה להיבנות באזור.
התנועה התוססת בצומת גוש עציון, הכוללת אלפי כלי רכב ונוסעים ביום, היא העדות הטובה ביותר שאפשר לחיות יחד.

באותה מידה, היא יוצרת את מרחב הסיכון החמור ביותר
עדיף להישאר בנורמליות ובדו קיום. מעיין בגוש עציון
עדיף להישאר בנורמליות ובדו קיום. מעיין בגוש עציון דובי זכאי
ליהודי הסביבה, כי "אי שם דרוך וחרישי צופה בי מבקש נפשי". עשרות ערבים ויהודים שם עומדים בתחנות ההסעה, עם שאיפה זהה לנסוע הלאה מכאן. במרחק של מטרים בודדים זה מזה הם ממתינים לרכב שיקח אותם. הערבים עולים על מוניות צהובות. היהודים, רובם צעירים, קופצים לטרמפ מזדמן.

החיים השוקקים בכיכר הם תוצאה חיובית של גוויעת מלחמת הטרור (אינתיפאדת אל אקצה בלשונם). בימי הפיגועים הקשים היה מצב התחבורה הערבית ביו"ש בלתי נסבל. אלפי מחסומים דרכים חנקו את חופש התנועה. מאות כפרים היו בסגר תחבורתי דה פקטו. צה"ל עשה בצדק שימוש נרחב בכלי הזה כדי להקשות על המרצחים לנוע בדרכים. זו הייתה מדיניות אפקטיבית שסייעה באופן משמעותי לדכא את הטרור.

מאז דעכו הפיגועים וכבר לפני חמש שש שנים החלה ישראל להסיר את המחסומים בזה אחר זה. טבעת החנק הוסרה וערביי יו"ש, בניגוד לדימוי הרווח בעולם, נהנים מחופש תנועה נרחב למדי. מי שאינו חשוד בטרור - וזה אופייה של רוב האוכלוסייה - יכול לנסוע די בקלות מג'נין לחברון ובחזרה. אפילו לא בטוח שיראה בדרך את חיילי צה"ל. כך שהיעלמות המחסומים הייתה סימן לנורמליזציה.

אלא שככל שפחתו הגבלות התנועה, כך גדל העירוב בין יהודים לערבים. מאזור התעשיה ברקן בשומרון, דרך מתחם הקניות בשער בנימין ועד צומת גוש עציון, בנקודות רבות ביו"ש, ישראלים ופלשתינים חיים אלה בתוך אלה כדבר שבשגרה.
מחד, הערבוב הזה הוא הביטוי המובהק של השקט הביטחוני היחסי. כך נראה דו קיום ושלום הצומח מהשטח.

מצד שני, מתחמי החיכוך הללו הם פרצה קוראת למפגע. כשאין שמירה, פיקוח או ביקורת, לא מסובך למשוך ילד יהודי לאוטו ולהיעלם.

הדילמה הזו מוכרת היטב לקובעי המדיניות. שרי הביטחון וקציני צה"ל הפכו בשנים האחרונות למנהלי סיכונים. הרציונל שלהם היה יש מחסומים אין פיגועים ולהפך.

מה עושים? כל עוד לא מדובר בהתקוממות כוללת של ערבי יו"ש, אין סיבה לסגור את כולם בבתיהם. הם לא אשמים במעשיהם של בודדים. לכן, הצעדים שניתן וצריך לעשות הם רק נקודתיים. למשל תגבור האבטחה (שלמעשה אינה קיימת) במרכזי הקניות, עליה על טרמפים רק בתוך היישובים ו/או הצבת פקחי טרמפים בצמתים המרכזיים. זו הדרך היחידה להמשיך בדו קיום אבל להישאר בחיים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אריאל כהנא

צילום: .

הפרשן המדיני של "מקור ראשון"

לכל הטורים של אריאל כהנא

עוד ב''דעות''

פייסבוק