אגרוף בלב: גם זה לא יאחד אותנו?
"חטפו לכם בחורים", אמרו לתמר אסרף השבוע. לכם? איך זה שארבעים שנה עברו, והמתיישבים עדיין לא מתנחלים בלבבות?
עוד לפני כן שמעה את ירון לונדון מבהיר שבסביבתו הקרובה לא באמת מזיז לאנשים שנחטפו בחורי ישיבה. בהמשך הגיעו הפנינים של רענן שקד, גדעון לוי ואחרים. אבל מי שבאמת הצליח להכאיב לאסרף היה איזה גבר ממוצע שאמר לקולגה שלו "מה את כל כך עצובה? הם עלו על טרמפ, מה את רוצה?"
"ירון לונדון וגדעון לוי תמיד היו ויהיו", היא אומרת, "אבל קצין בכיר בצה"ל שמדבר על חטופים 'שלנו' ולא שלו, זה כבר לא שוליים מנותקים, זה כבר המיינסטרים. זה עם ישראל שלא מתחבר בכלל, שלא רואה בנו אחים. נכון, זה לא הרוב. לא כולם. בשדרות ובאופקים בוודאי מזדהים עם הכאב, ולא רק שם.
"אבל אם יונית לוי שואלת את בנט מספיק פעמים 'אז למה הם עלו על טרמפ?' יומיים אחרי החטיפה, בסוף גם בשדרות ובאופקים יתרכזו בזה. בסוף גם שם האשמה תמצא אצל הקורבנות. אם אחרי חמש שנים של עשייה ומאמצי דוברות זה מה שאנחנו שומעים, אז אנחנו לא בכיוון הנכון בכלל".
אל הדברים האלה מצטרף גם סקר טרי מתוצרת אוניברסיטת אריאל, שמלמד על ירידה חדה בתדמית המתנחלים בקרב אזרחי ישראל. "את יודעת מתי היינו בשיא מבחינה תדמיתית?" היא אומרת, "כשחיילים שלנו נהרגו במלחמת לבנון השנייה. כשאנחנו מתים בשבילם, אנחנו טובים".
אנחנו משוחחות בשעת לילה מאוחרת. ממילא אנחנו לא מצליחות להירדם. היא מחכה שהבנות יגיעו הביתה, אני מחכה שהבן יודיע שהוא הגיע בשלום לישיבה. עד שזה יקרה, אנחנו מנסות להבין ביחד איך זה שארבעים שנה אחרי, אנחנו עדיין לא מצליחים להתנחל בלבבות.
אז מה קרה מאז לבנון השנייה? לפי הסקר, שני דברים מרכזיים הביאו לשינוי החד ביחס למתנחלים: אירועי תג מחיר וקמפיין "איפה הכסף", שחלחל היטב עוד לפני ששר האוצר שלנו שחרר את סיסמת "בין יצהר לאיתמר". בעניין זה אסרף מצפה לבדק בית משמעותי.
"זלזלנו בזה", היא אומרת על תג מחיר. "חשבנו שזה יעבור, שכולם מבינים שאלה שוליים קיצוניים ולא מייצגים. אבל בצד השני עשו עבודה טובה ושכנעו את כולם שזה הפרצוף האמיתי של המתנחלים. שם הנערים הפראים ושם גם נשפך הכסף. אלה שנגדנו עובדים מאוד חכם. הם פותחים המון חזיתות ופוגעים בנו במלוא המרץ. אנחנו לא מצליחים להתמודד עם כל החזיתות.
"ואם הדופק של החברה הישראלית אומר 'צאו משם', ואנחנו באמת מאמינים שזו טעות קטלנית, מה אז?" אני שואלת. "אז יושבים וחושבים", היא אומרת. "אם יוסי ביילין הצליח להביא את דעתו שהייתה מאוסה ומוקצה לשיח של מנהיגי הימין, אז גם אנחנו יכולים לחולל שינוי. אני מרגישה כמו ילד קטן שעומד מול כוחות גדולים ממנו, אבל זה לא חסר סיכוי. תראי מה קורה פה, בשבוע שארגון עלוב ורצחני כמו חמאס חוטף נערים, כולם מדברים על תרבות הטרמפים. אז כנראה שתדמית היא דבר שאפשר לשנות".
למרות התסכול והכעס, היא לא באמת מיואשת, רק משהו קטן נסדק בה, וממנו היא עומדת לפרוץ מחדש, להילחם ולעשות. "כשיש לך אירוע לבבי קל, אתה מיד בודק את התזונה שלך ואת רמת הפעילות הגופנית", היא אומרת. "קיבלנו אגרוף בלב, ואנחנו חייבים לבדוק את העסק לפני שנידרדר להתקף".
מי שמכיר את תמר יודע שזה בדיוק מה שהיא מתכוונת לעשות ובדיוק מהמקום הסדוק הזה היא תדאג גם לבדק בית וגם לסחוף אחרים לחפש פתרונות יחד איתה. אפשר לסמוך עליה. הרי הילד ההולנדי באותו סיפור בסופו של דבר ניצח. האצבע הקטנה שלו היא זו שעצרה את הסכר.
אם לענות על שאלתה של עירית לינור, נראה שכשהמצב היה הפוך, לא הייתה לנו בעיה להתאחד. כשחייל צה"ל חמוש נחטף מתוך הטנק שלו על ידי הולכי רגל, איש לא העז לשאול שאלות אודות אחריותו שלו על החטיפה. במשך חמש שנים תמימות גלעד שליט היה הילד של כולנו, והתקשורת שתקה ולא מצאה אשמים אלא בקריית הממשלה. גם המחנה שהתנגד קשות לעסקת השבויים לא העז להפנות אצבע מאשימה לכיוונו של החטוף.
בשורה התחתונה מה שמאחד את כולנו היא אותה תחושת חוסר אונים שמכרסמת בנו באכזריות. שהרי אתה יכול לתת הוראות לילד עם מי מותר לו לדבר ועם מי אסור, אתה יכול להוריד לו אפליקציה שמחוברת לשלושה מוקדי חירום, ולקנות לו תרסיס פלפל, שיהיה לו בתיק. אבל בסופו של ניסיון אתה מבין שמה שלא תעשה, לא תכסה את כל האסונות האפשריים. הוא יכול לחמוק מחטיפה, אבל להיקלע חלילה לפיגוע בלב העיר או לתאונת דרכים או לסתם אסון במהלך טיול.
וגם אם לא תיתן לו לצאת מהבית ותשמור עליו קרוב־קרוב לחזה הפועם והדואג שלך, הוא פתאום עשוי להרגיש איזה כאב פתאומי ולחמוק מחייך בגלל איזו מחלה איומה ונוראית. ואתה, הורה בוגר וחסון, עומד מולו קטן וחסר אונים. אחרי שנשבעת כשהוא נולד שאתה תשמור עליו מכל משמר, אתה פתאום מבין שאין לך באמת איך להגן עליו, ואין לך על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים, שלא פעם יש לו תוכניות אחרות משלך. וכל שנותר לך זה לחבק חזק־חזק את הילד, לעשות כמיטב יכולתך, ולדעת בתסכול שזה מעט מאוד.
בשעה שאנחנו עסוקים בוויכוחים עקובי דמעות על סוגיית הטרמפים, יחס התקשורת לאירועי מתנחלים ומה קשור עכשיו תג מחיר, שלוש משפחות אצילות נפש התנערו לחלוטין מהשיח הזה. הן לא התלוננו על מחדלי המשטרה ולא באו בביקורת לתקשורת ששואלת את השאלות הכואבות שלא שאלה באירועים דומים אחרים.
הן לא שאלו למה בעצם מפרקים רק עכשיו את חמאס, ולא הטיחו האשמות על שחרור המחבלים שעומדים כעת מאחורי אירוע החטיפה הנוכחי. הן לא אמרו מילה על תקשורת עוינת ולא על פילוג בעם. להפך. שלושה זוגות שמצויים בעיצומו של כאב בלתי נסבל מצאו את הכוח לצאת אל המצלמות דווקא כדי להגיד תודה.
ההורים של אייל, גיל־עד ונפתלי הודו לחברים ולשכנים התומכים, ולכל האלפים שמרעיפים עליהם אהבה ודאגה חוצת מגזרים. הם הודו לצבא שעושה לילות כימים כדי למצוא את הבנים שלהם, תוך שהם שולחים חיזוקים ותפילות שוב ושוב. הם אפילו הודו לתקשורת שמלווה אותם ומגלה עניין ודאגה לשלום יקיריהם.
משפחות שער, פרנקל ויפרח הביאו שיח חדש לחברה הישראלית. הן לא ניתבו את הכאב שלהן להאשמות נגד הממשלה, הצבא, מערכת החינוך והעולם. הן לא קבלו על החושך אלא הוסיפו אור. זה החינוך שהם נותנים לילדים שלהם, זה המסר שלהם לכולנו. כשהמסר הזה יחלחל לכל שכבות החברה הישראלית, ערבות הדדית תהיה ברירת המחדל שלנו.
אקו"ם