אחרי 12 שנה - עוד מבט על החינוך
בוגר כיתה י"ב מביט בפכחון מושחז על שנים של פאתוס נטול כיסוי, מטקסי יום הזיכרון ועד הריטלין. דבר החננה
רגע לפני שאתחיל "להתגעגע" אל המוסד הזה שנקרא בית־ספר (זה מה שכולם אומרים אחרי שהם מתגייסים), ואחרי שוידאתי שכל ציוני המגן כבר חתומים - אני מתפנה לחובה המוסרית שלי לסכם את התקופה הארוכה הזאת: מהרגעים המאושרים ועד הבגרות במתמטיקה. לא זכיתי באור מן ההפקר, לא ניצלתי את המבחן בספרות כדי לכתוב מנשר מלא פאתוס על לימודי הספרות, ולא חתמתי על איזו עצומה אינטרנטית של תלמידים שהתלוננו שגם הפעם הבגרות הייתה קשה מדי. אפילו עשיתי לייק לעמוד של אדוני, מורי ורבי, שי פירון.
מנהלי בתי־ספר – סליחה, "בתי־חינוך", על משקל "מעצב שיער" – אוהבים להשתמש במטאפורה הפואטית "פרח שצמח מתוך המערכת". אז בתור "פרח שצמח מתוך המערכת", אשתדל להביא בסקירה זו מבט מפוכח על "אמא אדמה", על מערכת החינוך שהשקתה וטיפחה (עוד שני פעלים שמנהלים אוהבים) אותי לאורך השנים. אם תרצו, 12 נקודות כנגד 12 השנים בבית הספר, ולתפארת מדינת ישראל!
1. על חינוך
בעוד קיר הפייסבוק של משרד החינוך הופך לשק החבטות של תלמידי ישראל והוריהם, תלמיד אחד, חכם במיוחד, פרסם על הקיר את "מטרות החינוך הממלכתי" כפי שהן מנוסחות בחוק החינוך הממלכתי, והוסיף: "אני מזכיר לכם בשביל מה אתם כאן".
כל קשר בין החוק הכתוב בלשון ציורית למציאות – מקרי בהחלט: "...לפתח יחס של כבוד לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים... לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית ומחשבה עצמאית..." –
זוכרים איזה אחד, אדם ורטה? מורה לאזרחות שמאלני (טפו) שפוטר? בשיעור אחד הסביר על עקרונות הפלורליזם והסובלנות שמהווים בסיס לדמוקרטיה, ותיבל אותם בחומר למחשבה לגבי התנהלות המדינה ומוסדותיה כדי שתלמידיו יפתחו "סקרנות אינטלקטואלית ומחשבה עצמאית", ולא יאכלו את הקמפיין האווילי "צה"ל חזק".
כמה שיעורים לאחר מכן, הוזמן ורטה לשימוע על "התבטאויות לא הולמות", רק כי הכעיס איזו תלמידה שלא הפנימה מהי סובלנות.
סופו של ורטה, כאמור, בפיטורין, והוא משל לכל המורים שניסו פעם לפעול ברוח החוק, אך נתקלו בקיר אטום, בלי גיבוי מצד המערכת. המורים האחרים "למדו את הלקח", הם שותקים ומסתפקים בהקניית החומר מילה־במילה מספרי הלימוד על "דרך האבות".
ולסיכום: כמה חבל שעבירה על החוק היפה הזה לא כרוכה בעונש מאסר...
2. על המורים
הייתי ועודני חננה, אבל אמא אומרת ש"חננה מגניב". מאז ומעולם אהבתי ללמוד. התיישבתי תמיד בשולחן שצמוד לשולחן המורה, בטור האמצעי שבשורה הראשונה, וספגתי את פנינות החכמה ואת מטחי הרוק שהפיקו פיהם של מוריי.
יש מורים מלאכים, ויש משעממים וגרועים. כך או כך תנאי ההוראה בלתי אפשריים צילום: ארכיון: אלי דסה
לצערי (ואולי לשמחתכם), המבנה שקבעתי לעצמי לא מאפשר לי להרחיב רבות על המורים המשעממים או הגרועים הרבים שלימדו אותי: מורים שהגיעו למקצוע בגלל הביטחון התעסוקתי שבו (נסו לפטר מורה עם קביעות), ו\או בגלל כישוריהם הנמוכים (מי צריך פסיכומטרי? שלא נדבר על תעודת הוראה...), ו\או בגלל ההטבות הרבות שהמקצוע טומן בחובו (שעות עבודה נוחות, חופשות מכאן ועד אוקטובר וכרטיס ההנחות של "הסתדרות המורים").
מדינות אחרות כבר הבינו מזמן שעובדי החינוך הם חוד־החנית של העתיד, והן מגייסות לשורות ההוראה את הטובים ביותר. בארץ עוד עסוקים ברפורמות עם שם מפוצץ ("אופק חדש" ו־"עוז לתמורה") ובהסכמי שכר, שעדיין לא מהווים פתרון אמיתי למצוקה הנוראה של מערכת החינוך: הכיתות עדיין צפופות, אמצעי ההוראה מיושנים, ומעמד המורה חסר־אונים אל מול הורים שמגיעים לבתי הספר וזורקים שולחנות על המנהל שפגע ב"גוזל" שלהם.
אני חייב מילה טובה על המורים המלאכים, האנשים הטובים באמצע הדרך. מדובר בזן נכחד של מורים: חדורי תחושת שליחות שהתייחסו אל תלמידיהם במסירות ובהערכה. הייתה לי הזכות להכיר מורים שלא ויתרו על אף תלמיד, מחנכים שהתאמצו להחזיר נערים אובדים אל דרך המלך, ואפילו כאלה שהפכו לחברים. אותם מלאכים נתנו לי לראות את כוחו העצום של החינוך ואת משמעותו הרבה לפרט ולחברה. תודה לכם.
3. על תכנית הלימודים
לפעמים המורים לא אשמים בשעמום, אלא החומר שנאלצו ללמד – מיאסון ובית שני, ועד אינטגרל של פונקציה מעריכית. תכניות הלימודים לא רלבנטיות לימינו, ואלה שכן – נלמדות בצורה ארכאית ורדודה, על־ידי שינון ושינון ושינון, ונשכחות חמש דקות אחרי שהמבחן נגמר.
בלימודי העברית, למשל, עוסקים שנתיים ב"מערכת הצורות" (שם־קוד לפעלים): מנתחים, מזהים, מפרקים ומרכיבים מחדש. למרות הכל, בחיבור שבבחינה יכתוב חלקנו "אני ידבר". דיינו.
בהיסטוריה, המאורע האחרון שלמדנו בשיעורי ההיסטוריה היה מלחמת יום הכיפורים. נסו לשאול תלמידים מי היה בגין וקבלו - במקרה הטוב - את התשובה "הרחוב של עזריאלי", כאילו העולם קפא מלכת בסבנטיז (יאללה, דיסקו!).
4. על בחינות הבגרות
מה לא נאמר על בחינות הבגרות? הגראנד פינאלה של "המרוץ לציון".
אני זוכר את המפגש הראשון עם הבגרות הראשונה. הייתי ברקוד ממוספר, כאחד האדם. לא היה לי זמן להיעלב מהיותי מספר (ואם צצה לכם אסוציאציה חשוכה – אתם לא יודעים שאסור להשוות), השעון מתקתק והמשגיח בוהה.
הברקוד מסמל את שיטת הסרט הנע בתיכון: בחינת מתכונת, ציוני הגשה, ערעור על ציוני ההגשה, בחינת בגרות, מועד ב' וחוזר חלילה. 29 יחידות לימוד בסך־הכל כלולות בתעודת הבגרות שלי, שמאחוריהן עשרות שאלונים, מאות מחברות ואלפי עטי פיילוט 0.4. גם ההערכה לבחינה מסתכמת במספר בתעודת הבגרות, שהחננות מתחרים ביניהם "למי יש הכי גדול". לי.
5. על האבחונים
כתלמיד חננה, לא הרביתי להבריז, גם לא זרקתי קונדומים מלאי־מים על תלמידי שכבת י' החדשים. אבל הדבר העיקרי שאני מתחרט שלא עשיתי, הוא לשלם אלפיים שקל ולהוציא אבחון שהיה מסדר לי את התיכון. היום בושה להיות לא מוגדר "מוכה הפרעות קשב וריכוז". גם בכיתת המצטיינים של בית הספר (חננה, כבר אמרתי?), הרוב השולט החזיק בפריבילגיה לסיים את הבחינה חצי שעה אחריי.
מאחורי האבחונים עומדת תעשייה משגשגת, שתפקידה להעמיק את אי־השוויון בחינוך ואת הפערים בין התלמידים. מדובר בהליך קצר שבו עליך להתחזות ללקוי למידה, כדי לזכות בחבילת הטבות שיעזרו לך לצלוח את הבגרות ביתר קלות. מיטיבי הלכת יתחזו למטורללים כדי להגדיל את הזכאות שלהם למבחן מותאם ולפטורים ממקצועות שונים.
התלמידים לא אשמים: אם יש דרכים שבעזרתן הם יכולים להצליח יותר בבחינות (שיעורים פרטיים, אבחונים ואפילו נטילת ריטלין ללא מרשם) – למה שלא ישתמשו בהן? האחריות לעצור את התופעה מוטלת על משרד החינוך שיושב על הגדר. צריך לקבוע קריטריונים נוקשים לקבלת ההתאמות הלימודיות מחד־גיסא, ולהאריך את זמני הבחינות הבלתי־אפשריים מאידך־גיסא.
6. אל השר
נראה שהמוטו שמלווה את עשיית שר החינוך הנוכחי הוא "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". בכהונתו הוא מצעיד את מערכת החינוך אל "למידה משמעותית". הרציונאל: מבורך, הביצוע: פחות.
תחילה היה זה ביטול המיקוד ומעבר
רצופה כוונות טובות. שר החינוך שי פירון צילום: אלי דסה
ושאלה לסיום לאדוני השר: אתה מתכנן להרחיב את ה"מחויבות האישית", אותה תכנית שהופכת את תלמידי ישראל לכוח עבודה חינמי הנאלץ להתנדב בכפייה, לשלוש שנים - מתי אתה מצפה שהם יכתבו את כל עשרות עבודות הגמר שהנחת עליהם?
7. על מועצות התלמידים
כפי שאומרים מנהלי בתי הספר, "מועצות התלמידים הן דמוקרטיה בלב בית הספר". ואכן, הן מספקות הצצה לזירה הפוליטית – התלמידים החרוצים (ואלה שמתכננים להבריז מהשיעור) מגיעים ונפגשים כדי לדון בבעיות שמטרידות את התלמידים, ונתקלים בממסד האטום, במערכת ביורוקרטית ובמשמעת קואליציונית. בית ספר הוא לא דמוקרטיה, ובתיאטרון הבובות שנקרא "מועצת תלמידים" על כל גלגליו (מועצות הנוער העירוניות, המחוזיות והארצית) עסוקים בטחינת מים ובאמירת 'אמן' להחלטות ההנהלה.
גילוי נאות: ייצגתי את הכיתה במועצות התלמידים השונות, ואף כיהנתי השנה כיו"ר המועצה בבית הספר. הייתי להוט, והדבר דעך, בעיקר מהתחושה המתסכלת הזאת שתפקידנו הוא לדאוג לכיבוד בימי הורים ובחגים.
חברת תלמידים חזקה לא נוצרת ביזמת ההנהלה, אלא מהתארגנות של התלמידים. זו הסיבה להצלחה של "מחאת התלמידים" השנה במאבק נגד הסנקציות של ארגון המורים, שלא אפשר לקיים טיולים מחוץ לבית־הספר. הפתרון הוא להקים אגודות לוחמות, כמו הסטודנטים, שיחרימו את הקיוסק ויורידו מחירים, ושייצגו את האינטרסים של בוחריהן בנחישות לפני ההנהלה, בלי לפחד מההשלכות הלא־דמוקרטיות שעלולות להתלוות למאבקים חשובים.
8. על הטקסים
"היום, יום שני, ד' באייר תף־שין־עין־דלד, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אנו מרכינים ראש לזכר כל אותם טקסים ריטואליים בשמש הקופחת, שמפיחים אתוס מוגזם בתלמידים. על הקריינים עם קול הצפצפה שמקריאים שיר של יהודה עמיחי בשגיאות גסות ובדרמטיות גילה־אלמגורית, לזכר מגמת המוזיקה שמזייפת את 'אנחנו הילדים של חורף שנת 73', ומתכבדים להזמין את הוד־רוממותה, מנהלת בית הספר, לשאת דברים": 'היום עמדנו בצפירה, בערב נשתעשע בספריי הקצף ונרקוד לצלילי אייל גולן המלך. אנחנו מדינה מיוחדת, אתם ילדים מיוחדים. נזכור את הנופלים. ונאמר אמן.' תם הטקס."
9. על הטיולים השנתיים
אין ספק שזה אחד הרגעים שלהם מחכים כל התלמידים. ההכנות הלא־נגמרות לקראת המסע שיכתיר את הכיתה הטובה בשכבה: אצל הבנות - לקום בארבע לפנות בוקר, לעשות מחליק/בייביליס, לשים אודם, לקחת טרולי, למלא בו מלתחה שלמה של "זארה", ולנשק את אימוש כדי שתקפיץ לבית הספר; אצל הבנים - לקום וללכת לבית הספר.
מלתחה שלמה בטרולי ונשיקה לאימוש. צילום אילוסטרציה שאטרסטוק
אפשר למדוד את התסכול של התלמידים בשאלות הללו, בסדר עולה: "למה אין קליטה?", "אנחנו רחוקים?" ו-"מתי נגיע למלון?". התשובה של המורים לכל אחת מהשאלות היא: "פחחחחח".
הטיול השנתי האחרון הוא חוויה מיוחדת במינה. הצירוף "הרי אילת" גרם לתלמידים לחשוב על הילטון מלכת־שבא וספא מפנק, כשבפועל ישנו באוהלים מצחינים, מאחורי הרפת של יטבתה.
אז מה בכל זאת הקסם של הטיולים השנתיים? אולי הזיכרונות שנחרטים בלב (ובאלף אלבומי פייסבוק נוסח 'טיו"ש אילת 2013' ותמונות מעובדות באינסטוש).
10. על המסעות לפולין
המסע לפולין הוא חוויה מעצבת ומלמדת, עטופה במסרים לאומיים ולאומניים ("לזכור ודבר לא לשכוח!", "עם ישראל חי!", "נאצים!"). במהלך המסע בקיץ שעבר, יצאתי לפגוש את הקהילה היהודית שנחרבה בשואה: ביקרנו במחנות ההשמדה, בגטאות, בבתי קברות, בבתי כנסת וגם בקניונים ענקיים עם שלושה אגפים וחמש קומות.
היה לי חשוב לצאת למסע היקר, כספית ותרבותית. בנסיעות הארוכות באוטובוס התגבשנו ככיתה, ובשיחות העיבוד שיתפנו זה את זה בתחושות ובמחשבות. זה מסע שחשוב שכל נער יעבור, ועל כל הגורמים המעורבים – בתי הספר, הרשויות המקומיות ומשרד החינוך – לצמצם את אי־השוויון ולהנגיש את המסע הזה לכל התלמידים.
חזרנו עם מטען גדול של חפצים וזיכרונות. החלטתי להתנדב במועדון "עמך" לניצולי שואה בעירי. הבנתי שלא הייתי צריך לטוס רחוק כל־כך כדי להיפגש בשואה, שהיא נמצאת ממש כאן, ברחוב ההסתדרות. המפגשים עם שמחה, ניצול השואה, היה מעצימים הרבה יותר מהאנדרטות בשדה הפורח בפולין, אולי בגלל העובדה ששמחה יכול לדבר ולספר, אל מול האנדרטה הנאלמת.
11. על השירותים
למקום שהגדיר מחדש את המושג "פיגוע תברואתי", תודה לך על רגעים של חוסר־אונים משולבים עם חוסר־היגיינה. במילים אחרות, ה'שירותים' שהשירותים מספק, הם כמו ה'בגרות' שמספקים מבחני הבגרות וה'מיטב' שמיטב מספקת, והמלש"ב יבין.
12. על העתיד?
בסיום החופשה הזאת כבר לא אצעד בשער בית הספר, אגייס את הרוח הקורנת שבי ואגיד "בוקר טוב" לשומר, בדרך לעוד יום מתסכל, אלא אצעד בשער הבסיס
אחרי 12 שנים שרובן בזבוז זמן ואנרגיה, אני אומר שלום ולא להתראות למה שהיה ביתי מאז שאני זוכר את עצמי. התחושה החזקה ביותר שאופפת היא ההחמצה - ב־12 שנים יכולתי ללמוד, ליצור, להתנסות ולהתפתח. אני מתוסכל לראות את האחים הקטנים צועדים בדיוק באותו מסלול שעשיתי: לומדים בדיוק את אותו חומר משעמם שלמדתי, נבחנים בבגרויות המטופשות שלא מוסיפות פסיק לאינטליגנציה, בכיתות עמוסות ועם מורים מליגה ג'.
ואולי הברכה הגדולה ביותר שאני יכול לאחל למערכת החינוך – ברוח אהוד מנור ז"ל – "יש עוד זמן להשתנות מן הקצה אל הקצה".
יאללה,
ביוש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם