הגיור אינו עניינה של המדינה

ההתעקשות הישראלית לכרוך את האזרחות בזהות דתית יוצרת בעיות מיותרות ובלתי פתירות. אם יהדות היא תרבות, צריך להיות גיור חילוני

אמיר חצרוני | 29/6/2014 20:42

תגיות: גיור

כוכבת האח הגדול אלין לוי הפסידה 2,200 שקל בניסיון כושל להתגייר. 1,200 שקלים הלכו על שיעורי תורה ו-1,000 שקלים שילמה כדי לפתוח תיק ברבנות שדחתה אותה חרף לבושה הצנוע והתמדתה בשמירת שבת – כל זאת, לדבריה, בגלל עבודתה כשחקנית ובדרנית. הרבנות, מצידה, טוענת כי אלין לוי נדחתה לא בגלל מקצועה אלא משום שקיימה יחסי אישות ללא נישואין, וזו התנהגות "לא יהודית". מאידך, פליטה אחרת מאותה תוכנית, יאנה יוסף, שמתחזקת גם היא מערכת יחסים אינטימית ומתוקשרת ללא חופה וקידושין, דווקא עושה חיל בהליך הגיור. הרבנים מתלהבים לראותה משתטחת על קברי צדיקים.

לכאורה, מתבקשת מחאה על הצביעות, השרירותיות וחוסר ההיגיון ביחסה של הרבנות הראשית למתגיירים, אך כאתיאיסט אני נשאר אדיש לחלוטין. במדינה נורמאלית, המרת דת צריכה להיות עניינו הפרטי של מי שרוצה לקנות אמונה ומי שמוכר לו אותה. המדינה לא אמורה להתערב בתנאי העסקה שבין הקונה (המתגייר), המוכר (הרב) והיצרן (אלוהים). הבעיה, לכן, איננה שרבנים אורתודוקסים נוקשים מערימים קשיים על מתגיירים אלא שמדינת ישראל מעבירה את הפיקוח על הגיור למשרד ראש הממשלה החילוני במקום להשאירו עניין דתי פנימי.

הוותיקן ויתר מזמן על מסעי צלב. התורכים חדלו מניסיונותיהם לאסלם את המיעוטים שתחת שליטתם עוד בתקופה העות'מאנית. אפילו משרדי האינקוויזיציה הספרדית נסגרו סופית ב-1834. רק מדינת ישראל ממשיכה להתנהג כאילו אנחנו בימי הביניים. רק אצלנו הטפה מיסיונרית לעבור לנצרות או שכנוע להתאסלם נחשבות לעבירה פלילית, אבל שידול לגיור הוא לא רק צעד לגיטימי אלא הליך ממלכתי מבורך ומסובסד.

אלין לוי צילום: רפי דלויה

רוב רובם של המתגיירים (כחמשת אלפים לשנה – לפי נתונים רשמיים) לא ממירים את דתם מטעמי אמונה. בשיחות שקיימתי עם כמה מהם הטיעונים שהושמעו היו "לא נעים להרגיש גוי בישראל", "מה יגידו ההורים של בעלי" ו"מה תאמר הגננת של הבן שלי". אלו כמובן בעיות שאין להן קשר לדת, אך ניתן לפתור אותן בטיפול פסיכולוגי תומך – אשר ילמד את אותם לא יהודים איך מתמודדים עם לחץ חברתי, כיצד מתעלמים מהחותנת ושמים פס על הגננת.

חוק הגיור של אלעזר שטרן, שעומד לעלות לקריאה שנייה ושלישית בכנסת ומעורר מחלוקת בתוך המגזר הדתי, לא יפתור שום בעיה מהותית. הוא אמנם יאפשר גם לרבנים אורתודוקסים קצת פחות נוקשים לגייר, וימנע מרבנים רפורמים וקונסרבטיביים ליברלים מלהצטרף לחגיגה, אבל לא יציע מסלול חילוני שיאפשר גם ללא יהודים להתאזרח בישראל על סמך תרומה כלכלית, קשרים חברתיים, זיקה תרבותית או כל סיבה ראויה אחרת - כמקובל במדינות דמוקרטיות שמפרידות בין דת למדינה.

כדאי שנזכור כי גם במדינות שבהן אחוז הדתיים באוכלוסיה גבוה בהרבה מאשר בישראל (אירלנד, פולין, איטליה) האזרחות אינה מוקנית מכוח דת, ובוודאי לא דרך המרת דת. כדאי שנחשוב פעם ברצינות אם הצירוף "מדינה יהודית ודמוקרטית", שכמעט כולנו (לא כולל חנין זועבי) נשבעים בשמו, יכול בכלל לתפקד. לדעתי,
אם במילה "יהודית" המשמעות היא דתית – אפשר לומר שלום לדמוקרטיה, כי הדת היהודית – כמו מרבית הדתות – איננה דמוקרטית אלא כפופה למה שנחשב בעיני המאמינים כ"פקודה מאלוהים".

אם במילה "יהודית" הכוונה היא ל"עם היהודי" צריך לשאול מה בדיוק מחבר אותנו ליהודים כשרים מסיביר או אקוודור שששים ושש שנה מאז הקמת המדינה עדיין לא מצאו זמן לבקר בישראל, לא קראו את עמוס עוז, לא מדברים עברית, לא שילמו מס הכנסה ליאיר לפיד, ואפילו אין להם מושג מה הטעם של פלאפל.

ברור שלא את כל הרהורי הכפירה על מיהו יהודי ומהי יהדות ניתן להקיף במאמר של 561 מלים, אבל אפשר לפחות להבין שמדינה מודרנית צריכה להשאיר את הדת מחוץ לספר החוקים ואת המרת הדת מחוץ לתחום הפעילות של הממשלה. למי שעדיין לא השתכנע – אני מציע לחשוב לרגע איך היה מגיב אילו אחת באחת ממדינות העולם משרד ראש הממשלה היה פונה לקהילה היהודית המקומית ומציע להם להמיר את דתם כדי לא להיות חריגים בשטח.

הכותב, פרופסור לתקשורת, נמנה על העותרים בבג"ץ קניוק בדרישה להיות מוכרים כ"חסרי דת"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו