אין הבדל בין דאעש לחמאס: המזה"ת טובע בים של אלימות
אנחנו מופתעים פעם אחר פעם ממה שהיינו צריכים כבר להבין: המזרח התיכון טובע בים של אלימות, ורק קיר ברזל ישמור עלינו
זו אותה אלימות מתפרצת של הלינץ' ברמאללה, שהדהימה ישראלים רבים. זו אותה הטלת אימה של חמאס שכבש את רצועת עזה – גם אז להפתעת המערב – וזרק מהגגות את אנשי הפאתח'. ולא שאנשי פאתח' בוחלים באלימות, רק שזו של החמאס אכזרית יותר.
כך הדבר גם לגבי סוריה. אסד וחיזבאללה ניחנו באכזריות רבה מזו של ארגוני המורדים, שבעצמם כידוע לא בוחלים ברצח והרג, ולכן ידו על העליונה. זו דרכם של משמרות המהפכה וחיזבאללה. כולם מפעילים אלימות רצחנית, אכזרית ונוראה וזו היא גם הטרגדיה ההיסטורית של המזרח תיכון.
''כשאבו מאזן חובר לחמאס, הוא נכנע לאלימות הזו. לכן הוא אינו פרטנר''
צילום: AFP
''כולם מפעילים אלימות רצחנית, אכזרית ונוראה וזו היא גם הטרגדיה ההיסטורית של המזרח תיכון''. הנערים החטופים
החברה הערבית, בתא המשפחתי ("רצח על כבוד המשפחה") כמו בחיים הפוליטיים, מתיישרת על פי הסמן הקיצוני והאלים. אין לה ברירה והיא לא מצליחה לבנות צורת חיים אחרת.
ההבדל התרבותי, הסוציולוגי והמוסרי הזה הוא שעומד בשורש הבעיות בין ישראל לשכנותיה. זה לא סכסוך דתי; משום שהאיסלאם אינו בהכרח אלים, ומשום שרבים מן הרוצחים אינם אדוקים. זה לא סכסוך לאומי; שהרי הרוצחים והנרצחים הם ברוב המקרים בני אותו עם. ודאי וודאי שזה לא עניין טריטוריאלי.
זה עניין תרבותי. למרבה הצער, בתרבות הערבית בת זמננו האלימות היא יסוד מכריע. כל דאלים גבר, כאשר השלטון הוא חלק בלתי נפרד מהשיטה. אנו, כיהודים תושבי האזור,
הדרך להתמודד היא להיות חזקים ולא להתבלבל, לא להתרכך ולא לחפש קיצורי דרך אוטופיים. כאשר אבו מאזן - שיש מי שתולה בו תקוות - חובר לחמאס, הוא נכנע לאלימות הזו. לכן הוא אינו פרטנר. כאשר הוא משלם משכורות עתק לטרוריסטים הוא מעודד אותה. אנחנו, ברגע הקשה הזה, חייבים פעם אחת ולתמיד להבין זאת.
כבימי ראשית הציונות ועד היום, המענה לאלימות האזורית הוא קיר ברזל, אימתני, חסין ויציב, שיגן על היהודים מפני האלימות האזורית. רק חומת מגן כזו, כפי שהתחלנו לראות בשנים האחרונות, תביא בסופו של תהליך ארוך את השלום המיוחל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם