הזמן לקום וללכת

ממצנע ועד אגברייה, צד שמאל של המפה איבד את הצפון לגבי גבולות השיח

עקיבא לם | 30/6/2014 19:06

תגיות: נעמי שמר

השבוע למדנו שיעור מיוחד על גבולות השיח. משלוש תקריות בין השמאל והימין, ניתן לראות כיצד רואה האחד את האחר – לא בר פלוגתא או יריב אידיאולוגי, אלא ישות שיש להתעלם ממנה, למחוק אותה מדפי ההיסטוריה או לחילופין – לערוך לה דה-לגיטימציה מוחלטת. עמרם מצנע, חבר מובהק במחנה ה'שלום' טען כי "אם לוקחים את חמאס ומורידים את הסיפור של הטרור, שאני כמובן מתנגד לו באופן מוחלט, הלא בעצם בתוך ממשלת ישראל יושב ארגון שפועל באותן מטרות כמו חמאס".

על פי וויקיפדיה, תנועת החמאס "גורסת כי מדינת ישראל (או כהגדרתה, "הישות הציונית") היא ישות מלאכותית, שהיא פרי של כיבוש, עושק וגזל. בראיית חמאס, כל אדמת ארץ ישראל ("מהים עד הנהר") היא אדמה קדושה (וקף) אסלאמית, אשר צריכה להיות תחת שלטון מוסלמי. נוצרים ויהודים רשאים לחיות כמיעוטים במדינה הפלסטינית האסלאמית רק אם הם יכירו בשלטון האסלאם".

מי קורא לשהות הישראלית ביהודה ושומרון כיבוש? מי טוען שהישראלים עשקו את הערבים? מי מצטעק על הגזל? הבית היהודי, או מצנע? לאחרון זה לא משנה. קדושת השלום גוברת על הכול, וכל המכשולים בדרך אינם אלא ארגונים דתיים ומשיחיים. הזהות היהודית של מפלגת הציונות הדתית שווה עבורו כקליפת השום, מבחינתו פונדמנטליסט הוא פונדמנטליסט, לא משנה מאיזה ציבור הוא מגיע. בעצם ההשוואה הזאת, מצנע מצטרף לצד חשוך במחנה השמאל, זה שאינו מתמקד עוד בעובדות אלא בהשחרת היריב ותו לא. תמיד יזכרו לימין את יגאל עמיר, אך לעולם לא את ההשתקה שלפני אוסלו. יזכרו את הפראות בכפר דרום, וישכחו את החיבוקים והשירה בכל שאר גוש קטיף. יזכרו את ההתלהמות, וישכחו את האהבה.

מצנע מבלבל בין "אנחנו", ו"הם". יש רק זהות אחת – זהות השלום, אחווה בינלאומית, חוצה אתנים וגבולות. לא עוד יהודים וערבים, אלא רק מי שצודק מבחינת מצנע ומי שטועה. הקו הזה הוא אותו קו שהוביל את עורכי ה"לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים", הרואה אור בימים אלו, שלא למצוא מקום ליצירתה של נעמי שמר. עורכי הספר, וביניהם חבר המועצה הציבורית של ארגון 'בצלם'(פרט שולי, שלא נמצא מקום לציין), פרופ' יגאל שוורץ הסבירו כי:

"חברי המערכת - כמה פרופסורים - התנגדו לשמר בנימוק שכתיבתה אינה קאנונית". ומיהו בר הסמכא לקבוע קאנוני מהו? חבורה אובייקטיבית, וועדה ציבורית, גופים ממשלתיים, אשר חברו יחד על מנת לפגוע ביצירה ארוכת השנים של הזמרת. באבחת יד – מנסים למחוק מן ההיסטוריה הישראלית את יצירתה ה"לא-קאנונית" של שמר. שמר, איך נאמר, היא לא חלק מהלקסיקון, תרתי משמע. שוב ושוב, כמו במקרה של מצנע, אנו רואים את הניסיון לטשטש את הלגיטימציה של הדעה האחרת. של הימין.

וכך, מגיעים אנחנו למצב בו חברי כנסת ערביים, שהם כביכול מחוץ לשיח בין ימין ושמאל, מתעקש כי "חמאס הוא לא ארגון טרור", כפי שעשה חבר הכנסת עפו אגאבריה(חד"ש), לצדה של חנין זועבי. במה שאמור היה להיות עימות עם ח"כ פייגלין, אגאבריה טען כי אין הבדל בין דמם של חיילי צה"ל ובין דמם של מחבלי החמאס. אגאבריה, כמו מצנע, משווה בין הרוגינו והרוגיהם.

שיח כזה, של ניסיון לטשטש את צדקת דרכנו באמצעות הכלים הדמוקרטיים שאנו מספקים לו, לא היה יכול להתקיים לולא מחנה אחד היה כה אובססיבי בניסיון למחוק ממש את המחנה האחר. זה מתחיל בניסיון עלוב לניגוח פוליטי של מפלגה אחרת, נמשך דרך חבורה 'אובייקטיבית' של אנשי אקדמיה ובסוף מגיע למצב בו ח"כ ערבי חותר תחת כל היישות הציונית.

כדי להתמודד עם שיטת השיח הזו, שמנסה ליצור דה-לגיטימציה, מחיקת יריב פוליטי מעל דפי ההיסטוריה וטשטוש האמת והצדק, צריך לפעמים לשבור את הכלים. איך אמר פייגלין? "זה הזמן שלי לקום וללכת".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו