סוף מר לחטיפה: הגיע הזמן לשנות את המשוואה

התקפות עזות על החמאס יספקו אולי את הצורך בנקמה, אבל ישאירו אותנו במקום המגיב. צריך ואפשר להעז ולשנות את כללי המשחק

יואב שורק | 30/6/2014 21:23 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
איש הרי אינו מופתע באמת ממה שגילו חיילי צה"ל ליד חלחול. נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואיל יפרח אינם האזרחים התמימים הראשונים שנרצחים באכזריות בידי פלסטינים. הסיפור ישן וצפוי להחריד. הנורא הוא שנראה כאילו מדובר במעגל שאין לו סוף, שלעולם לא ניחלץ ממנו, כאילו זו גזירת גורל ש'הם' יהרגו 'אותנו' בכל הזדמנות, בכל רגע של חוסר תשומת לב, ושעלינו מוטל להתבצר ולהתגונן, לאבטח ולהיזהר כל העת – כי זו חלוקת התפקידים: הם מנסים להרוג, ואנחנו צריכים להתגונן.

עוד על הסוף המר של חטיפת הנערים ב-nrg:
•  חוקרי מערות וסיירים מתנדבים: כך נמצאו גופות החטופים
•  נתניהו: "החמאס אחראי – והחמאס ישלם"
•  מאות בבתי המשפחות: "בלתי אפשרי להתנחם"

אבל זה יכול להיות אחרת. אריאל שרון המתין עד לפיגוע הנורא במלון פארק כדי להיזכר שיש אופציה צבאית, וליזום את 'חומת מגן' – לאחר שפך דם מיותר של מאות ישראלים. 'חומת מגן', המבצע שישראל כה חששה לצאת אליו, שינה לחלוטין את כללי המשחק והעניק למדינת ישראל, בעיקר בתחומי הקו הירוק, שנים של שקט יחסי.

בנימין נתניהו ידוע כמי שמהלך בין הטיפות, עסוק באיזון אסטרטגי חיוני ונמנע מהכרעות חותכות ונועזות. נראה שהפעם הוא נדרש להתעלות מעל האופי החושש הזה, ולהעז ולצאת לסדרה של פעולות, צבאיות אבל בעיקר מדיניות, שישנו לחלוטין את כללי המשחק.
 
צילום: מירי צחי
חיילי צה''ל בחלחול צילום: מירי צחי

מירושלים צריכה לצאת אמירה ברורה וחד משמעית, בניגוד לעבר, לפיה לישראל יש אפס סובלנות להסתה אנטי ישראלית – גם כזו נעשית בחסותו של אבו מאזן היודע לגנות את החטיפה, ואפס סובלנות לתמיכה כספית בטרוריסטים משוחררים ובבני משפחותיהם. מירושלים צריך לצאת האומץ להפסקת העברות הכספים האוטומטיות לרשות הפלסטינית.

אבל בסופו של דבר, אם ישראל מעוניינת בנורמליזציה של החיים בישראל, כולל באזורים שלכל הדעות יישארו גם בעתיד בתחום ישראל – היא חייבת להפסיק לתעתע ולהכריז בצורה ברורה על חתירה לריבונות מלאה לפחות בחלקים אלה. המציאות מסביבנו מלמדת שהמקום היחיד שבו השפיות מנצחת את האלימות היא תחת ריבונות ישראלית. בשעה שכל מדינות ערב נתונות במעגלי אלימות בלתי נגמרים, וכאן מתחת לאפנו נערים אינם יכולים  להסתובב בצמתים, התשובה היחידה היא ריבונות ישראלית.

רק תחת ריבונות ישראלית יכול להתקיים דו קיום. רק תחת ריבונות ישראלית יכולים כל בני האדם לקבל זכויות
אדם ואזרח. שנים השתעשענו באפשרות שמישהו 'יעשה בשבילנו את העבודה' וישלוט בשטח. הגיע הזמן להתפכח.

התקפות אגרסיביות נגד החמאס הן אולי שחרור טוב של שסתומי הזעם והנקמה, כפי שתמיד עולה מחוגים פטריוטיים, וטבעי להזדהות עם הקריאות 'להיכנס בהם'. אבל קשה לראות מה התועלת שהתקפות כאלה תבאנה. הן אינן שוברות את המשוואה, אינן מביאות אותנו למקום אחר מזה שהיינו בו קודם לכן. הפתרון חייב לכלול שינוי במדיניות שלנו. אלה אנחנו השלמנו עם העובדה שבכל בתי הספר והמוסדות האקדמיים ביהודה ושומרון, תחת אותה רשות שלכאורה משתפת איתנו פעולה, יסיתו באופן יומיומי נגד יהודים ונגד ישראל. אלה אנחנו הסכמנו למציאות שהופכת כל נער ערבי לרוצח פוטנציאלי. את ההשלמה הזו אנחנו יכולים להפסיק.

אנחנו משכנעים את העולם כבר שנים ארוכות, שהארץ הזו איננה שלנו, ומחפשים מישהו אחר שישלוט בה. זה נכשל, והגיע הזמן לשנות דיסקט ולומר את האמת: אנחנו כאן כדי להישאר, ואנחנו כאן כדי לחיות בשלום ולא בפחד. זה אפשרי, אם רק נעז לצאת ממעגל התגובות ולנקוט בצעדים שוברי שוויון ופורצי דרך. 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

יואב שורק

צילום:

עיתונאי, עורך ופובליציסט בתחומי היהדות, חדשות החוץ ומדיניות

לכל הטורים של יואב שורק

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק