גם במבט לאחור, ההתנתקות היתה צעד נכון

חגי סגל שאל את תומכי ההתנתקות אם, בהנחה שהיו ידועות להם תוצאות אותה התנתקות, עדיין היו בוחרים להוציא אותה אל הפועל. למרות הכל, זה הזמן לענות: כן

יובל זך | 14/7/2014 12:38 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תגיות: התנתקות
חגי סגל, אתה שואל אם ממרחק הראייה ההיסטורית עדיין נכון היה לבצע את ההתנתקות. אתה בוחר לפסול כ"רעועות למדי" שתי טענות לטובת ההתנתקות התקפות גם בראייה היסטורית – מספר חללים נמוך יותר ומיקוד מטרותיו של צה"ל. ואז אתה ניגש לשאלה ההיסטורית-היפותטית אם אותם תומכי התנתקות היו דבקים בתמיכתם בה, גם לו ידעו את תוצאותיה כפי שההיסטוריה גילתה להם.

אינני מבין מדוע אתה מתייחס לטענה בדבר מספר חללים נמוך יותר כ"רעועה" מבלי להתעמת עם המספרים. משנת 2001 ועד ההתנתקות, נהרגו בדרום כתוצאה מהלחימה בעזה 113 ישראלים – ממוצע של כ-25 לשנה. מאז ההתנתקות ועד היום, נהרגו 54 ישראלים באותה לחימה – ממוצע של כ-6 ישראלים לשנה. כלומר, מספר החללים מאז ההתנתקות הצטמצם בכ-75 אחוזים.
 
מתנגדים להתנתקות בשער של נווה דקלים
מתנגדים להתנתקות בשער של נווה דקלים  צילום: איי.פי
אבל בוא נניח לרגע שאנחנו מתעלמים מהמספרים הברורים האלה, ונמשיך לבחון את השאלה ההיפותטית שאתה מעלה. אתה שואל אם, בהנחה שהיינו יודעים שהמפתח לשקט באזורים המאוכלסים ביותר במדינה יהיה בידי חמאס ולא בידי ממשלת ישראל, ושצה"ל יתקשה מאוד לבצע פעולות ניקוי יסודי ברצועה – האם גם אז היינו תומכים בהתנתקות.

בוא נעתיק את השאלה הזו 200 קילומטר צפונה ונבחן אותה אל מול היציאה מלבנון. לשיטתך המפתח לשקט מהצפון ועד למרכז נמצא כיום בידי חיזבאללה ולא בידי ישראל, והיכולת של צה"ל לבצע פעולות קרקעיות מעבר לגבול עם לבנון מצומצמת בהרבה מהאפשרויות העומדות בפניו בעזה.

אם כן, האם זו היתה טעות לצאת מלבנון? ודאי שלא. מעבר לכמות החללים הישראלים הנמוכה בהרבה בתקופה שלאחר היציאה מאשר בזו שלפניה, קיימת המשמעות העמוקה של יציאה ועמידה מאחורי קו גבול ברור ומוגדר, משמעות הנוגעת לחוסננו המוסרי ולתהליכים ארוכי טווח בחברה שלנו.

מאחורי קו גבול ברור, הלגיטימציה לפעולה התקפית הופכת לשאלה אחרת לחלוטין. בני ובנות החברה הישראלית יודעים שיש גבול, הגבול הזה לגיטימי וההגנה עליו לגיטימית. זו פחות שאלה של לגיטימציה בינלאומית, אלא של חוסן ערכי. להצבת גבול יש אמירה ברורה: אנחנו כאן. אנחנו קובעים את העובדות, ולא מחכים שמישהו יכפה עלינו אותן.

נשוב לעזה. מר סגל, אם אתה מעלה את השאלה הנ"ל לתומכי ההתנתקות, הרשה לי לשאול אותך שאלה היפותטית מקבילה: לו היינו נשארים ברחובות עזה, מה היה מצבנו היום? איזה אופק אתה מזהה ואיזה חזון אתה מדמיין עבור כמה אלפי מתנחלים בלב אוכלוסייה של מיליון וחצי פלסטינים? מה היה הצעד הבא? לאן זה היה לוקח אותנו? סיפוח חבל עזה? טרנספר? האם אתה מעלה בדעתך שיום אחד אותם מיליון וחצי פלסטינים היו נוטשים את בתיהם וחוצים מרצונם את הגבול הבלתי עביר למצרים או עולים על סירות ומפליגים מערבה?

מה היו ההשלכות של שהייה בלתי מוגדרת בזמן בסמטאות ג'בליה ושאטי? מה שלא היו, ודאי שהן לא תרמו לתחושת האמת וצדקת הדרך, לפחות לא של רובו הגדול של העם.

גם עכשיו, בין ריצה למקלט ויציאה ממנו, למרות החרדה, התשובה לשאלתך ברורה: כן. גם אם היו פגמים בהתנתקות ובהתנהלות הממשלה בעקבותיה (ויש לומר – היו לא מעט כאלה), מצבנו היום טוב בהרבה מזה בו היינו לו נשארנו ברחובות עזה ורפיח. כעת, אם חיילינו יידרשו להיכנס שוב אל הרצועה, הם ידעו מדוע הם עושים זאת (גם ללא נאומים משיחיים ממפקדי חטיבות).

ובטווח הארוך, 

הזמן משחק לטובתנו. אין לנו הסכם שלום עם החיזבאללה, אבל ככל שלצד השני יש יותר מה להפסיד, אזרחי ישראל חשים בטוחים יותר. בעזה התהליך ייקח זמן רב יותר מאשר בלבנון, מן הסתם. אך גם אם צפויה לנו המתנה של דורות בטרם נמצא בעזה פרטנר לשלום או לשקט, כל עוד אנחנו נמנעים מלשלוח את ילדינו ואת עצמנו להתרוצץ כדבר שבשגרה בין מחנות פליטים דחוסים ועוינים, חוסננו המוסרי אינו מוטל בספק.

כאשר אנחנו יודעים שאנו מגינים על הגבול שלנו – זה שאנחנו שרטטנו, הגדרנו, ועומדים מאחוריו כרוב יהודי ודמוקרטי – האופק שלנו כאן, בארץ ישראל, מובטח. זהו טבעו של גבול. בעוד טבעה של שליטה בעם אחר לנוון את הלב, להשחית את המידות, להשכיח לאן פנינו מועדות ומה בכלל ביקשנו בתחילת הדרך.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

יובל זך

צילום:

בן 35, רב-סרן במילואים, מרצה למדע המדינה, איש חינוך ואבא

לכל הטורים של יובל זך

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק