האיפוק בהגנה על אזרחינו איננו מוסרי
הניסיון להשוות בין תושבי עזה לאזרחי ישראל מתעלם מעניין אחד: אזרחי ישראל זה אנחנו, ולשלומם אנו מחויבים לפני הכל. זה מה שהמוסר דורש
"שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים", אך המים אינם מספיקים לשניהם: "אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע ליישוב." ביחס לדילמה המוסרית הנוקבת העולה מכאן, אנו פוגשים בתלמוד שתי תשובות. הראשונה של בן פטורא, והשנייה של רבי עקיבא. "דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו." כך היו רגילים לומר, "עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך". רבי עקיבא, האיש שנושא את דגל 'ואהבת לרעך כמוך', לימד שחיי אדם קודמים לחיי חבירו, ולכן, במצב שמדובר בין אדם ובין חבירו – מוטל על האדם לבחור בעצמו.
ישנו שקר שמסתובב לו בינינו הישראלים. "צה"ל צבא מוסרי," אנחנו אומרים. "המבצע הזה הוא מבצע צודק", אנחנו מספרים. "הם יורים עלינו כבר שבע שנים", אנחנו מסבירים. "אנחנו מעבירים אליהם סיוע הומניטרי כל הזמן", אנחנו מצטדקים. וכך, מלאי רגשות של צידוק עצמי, תחושת התעלות מוסרית ותפיסה של שליחות, אנו תומכים ללא סייג ב'צוק איתן', או ב'עמוד ענן', או ב'עופרת יצוקה'. אבל האמת היא, שבכל המציאות הזו, אין דבר מוסרי אחד.
הפקרנו את אזרחינו. קסאם בשדרות
צילום: אדי ישראל
"ואהבת לרעך כמוך", הוא צו מוסרי ראשון במעלה. הוא הצו המוסרי היהודי המייחד אותנו. אך אנו עוברים עליו כל העת. אנו עוברים עליו כשאנו מאפשרים את הירי המתמשך לעבר תושבי הדרום לאורך השנים. אנו מפירים אותו כשאנחנו מתחשבים בשמירה על חיים של פלשתינים בלתי מעורבים על חשבון חייהם של אזרחי ישראל. אנו מבזים אותו כשאנו מסרבים להפציץ את קן הצרעות ממנו הם פועלים, בין אם מדובר במסווה של בית חולים, מסווה של בית ספר, או מסווה של מרכז הומניטרי.
וזו בעיה, ההומניות היתירה הזאת, שמשווה את הסבל שלנו והסבל שלהם. לאובייקטיביות אין שיקול כאן, אין שוויון בין הפגיעות שלנו ובין הפגיעות שלהם. כי צד אחד הוא שלנו, והצד השני הוא שלהם. כשאתה מונע מאהבה, אז אכפת לך יותר מעצמך ומאלו שאתה אוהב. המעגל הראשון הוא המשפחה והחברים, וזה מתרחב עד שלבסוף זה מגיע אל כל אדם באשר הוא, שניתן להזדהות אתו מתוקף היותו אדם.
אז אנשי ההסברה הישראלית ישאלו איזו מדינה נורמלית הייתה מוכנה לאפשר מצב כזה, בו באופן מתמשך 'מטפטפים' על תושבי הדרום טילים. אך בעצם ההשתהות, בעצם ההיסוס, בעצם ההפקרה המתמשכת שללנו את הלגיטימציה של הטיעון הזה. אולי תאמרו שהזכות להגנה עצמית לעולם עומדת, אך האמת היא שכשאתה מהסס מלהגן על עצמך, כולם תוהים אם יש צורך להגן עליך בכלל. בעצם חוסר ההגנה שלך עליך, אתה רומז שאתה לא ראוי להגנה.
בכל פעם אנחנו מנסים ליצור הסכמה בינלאומית, כאילו איפוק זה המשכורת שלנו בבנק הלגיטימציה. אך זה לא עובד ככה. הקהילייה הבינלאומית מתחשבת
יש קיתון אחד של מים, והוא קיתון החיים. אנו מקדשים את החיים, והם מקדשים את המוות. אם נחלוק איתם בקדושת החיים – שנינו נמות. אנו, משום שנוותר על חיינו, והם - מתוקף ערכיהם. אנו מתמודדים עם אויב שמעדיף לשלוח את אנשיו למות, רק לשם הפגיעה בנו ובמוסר שלנו. אם פעם היו אלו 'קורבנות השלום' שהופקרו בשם ערך נעלה, הפעם קורבנות 'ההומניות' ניצבים משני הצדדים. אלו שלנו שאנו לא מסוגלים להגן עליהם בשם ההומניות ואלו שלהם, שמוקרבים למולך על ידי החמאס.
רק שלא נאבד את המוסריות שלנו בדרך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם