המונדיאל: דת היצרים המודרנית

האדם, כתב טרטוליאנוס לפני מאות שנים, הופך לחיה רעה כשהוא מגיע לאצטדיון הרומי. הרבה מזה נכון גם היום

ד''ר ארי גייגר | 15/7/2014 11:19

תגיות: מונדיאל, דת,אלימות בספורט

לפני 1800 שנה חי בקרתגו שבצפון אפריקה טרטוליאנוס – אב כנסיה ידוע. כמו חז"ל, שאמרו מה שאמרו על התיאטראות והקרקסאות, גם הוא ידע מה מתרחש בהם, ואני מניח שאפילו טוב יותר. חיבור שלם שהוא כתב בנושא, בשם 'על המופעים', פותח עבורנו צוהר לעולם אפל זה. טרטוליאנוס, זה ברור, לא אהב את זירות הגלדיאטורים ואת המבנים האליפטיים הפתוחים שהרומאים ידעו לבנות במקצועיות שאין כמותה. מה שהפריע לו במופעים זה קודם כל עצם ההנאה שהם גורמים לאנשים. לנוצרי, כך הוא חשב, אסור ליהנות. בטח לא מדברים כאלה. הוא גם סלד כמובן מהממד הפגאני הבולט בתרבות הפנאי הרומית. ואחרי כל אלה, כך הוא כותב לקורא הנוצרי, שים לב מה קורה לך כשאתה שם: כשאתה נכנס לתיאטרון אתה הופך באחת מאדם מהוגן, בן תרבות, לחיית טרף - או לפחות לאדם גס רוח, אספסוף משולהב. אדם שלא מוכן להרים בציבור את שולי בגדו כדי לעשות את צרכיו, יעשה זאת בפומבי במופעים. אב שלא ייתן לבתו הצעירה לשמוע מילה גסה לוקח אותה למופעים לשמוע את ניבולי הפה ולראות את הזימה שמוצגת שם. צופה שלא יישן בלילה אם יזדמן לו לראות אדם מת מחוץ לזירה, מזיל ריר לנוכח אדם שותת דם וקרוע לגזרים על ידי חיית טרף.

כמעט תמיד כשאני מלמד על החיבור הזה של טרטוליאנוס עולה בכיתה ההשוואה לאצטדיונים שלנו. ואכן, היא מתבקשת. שחקנים שהדעת נטרפת מהמחשבה על סכומי הכסף הדמיוניים שהם מרוויחים. אנשים שחלום חייהם הוא לפגוש אחד מאותם אלילים. שקוראים על שמם לילדיהם. אחרים שמשקיעים כסף של מכונית חדשה בנסיעה לטורניר וצפייה במשחק אחד או שניים ועוד לוקחים איתם את בנם כדי שיספוג מהאווירה, כמו בעלייה לרגל למקדש. שבועות של לילות לבנים אל מול המסכים, שמשבשים שגרה של אומות שלמות. המימד הטקסי של המשחק, השמות והכינויים של המגרשים והאולמות (היכל הספורט, מקדש הכדורגל). במו אזניי שמעתי פעם דמות ידועה בתקשורת ובספורט מתבטאת בעניין הכותל המערבי ושאר המקומות הקדושים כך: "בעיניי בלומפילד יותר קדוש מהכותל המערבי".

אם זו לא דת אז מה זה כן?

קדוש יותר מהכותל? אצטדיון בלומפילד דני מרון

ההשוואה לרומא ברורה הרבה יותר כשמתבוננים בהתנהגות של הקהל ובמה שקורה לו בתוך האצטדיון, בחגיגות הנצחון או בשעת פריקת הזעם על הפסד לאחר המשחקים. צעקות, קללות, יריקות, מכות, וגם רציחות היו בגלל כדור שנכנס או שופט שטעה. אומרים שעם כל הגועל, אותם מחזות מזוויעים של אומללים שותתי דם בזירות של רומא היו ממכרים. גם באהדה לספורט יש יסוד כזה. רבים סוחבים איתם מהילדות אהבה לקבוצה או התעניינות בענף ספורט חביב, ממנה אינם יכולים להיפטר למרות שהם רוצים בכך.

גם היום כמו אז הולך כסף רב מהקופה הציבורית לבניית מתקני השעשועים הללו. כמו הקיסרים שהעניקו את חסותם לתחרויות וכיבדו אותן בנוכחותם, גם היום יושבים ביציעי הכבוד שועי עולם וידוענים שונים. חלק מהפוליטיקאים מתגאים באהדתם השרופה לקבוצה ומקפידים באדיקות להגיע למשחקים שלה. בעידן הרייטינג והפופוליזם, הראשון להרים טלפון למאמן מכבי תל אביב שזכה באליפות אירופה יהיה ראש הממשלה או הנשיא. על מדען שהגיע לתגלית חשובה אחרי שנים של עמל הם בכלל לא ישמעו.

תודה לאל, במגרשים היום כבר לא נטרפים אנשים לעיני קהל מריע. אבל מלבד זה העולם לא התקדם הרבה. היצרים היום הם אותם יצרים, ההערצה רק מקבלת מימדים גלובליים. ואולי יש כאן גם געגוע לתחושת ביחד בעולם שבו מסגרות מסורתיות - משפחה, קהילה, לאום - הולכות ומתפרקות. רצון להתלכד סביב סמלים משותפים של אותן מסגרות ולחוש עוינות כלפי מסגרות יריבות.

ואחרי הכל, צריך לומר גם מילה טובה. לצד

הקשיחות שהופגנה במאבקים על הכדור היו במונדיאל מפגנים של אחווה ספורטיבית נוגעת ללב. שחקנים מרימים את יריביהם לאחר שהפילו אותם, מנהלים ביניהם שיחות קצרות שמסתיימות בטפיחות חיבה, והמחווה המרגשת מכל – מנחמים אחד את השני אחרי הפסד. אין ספק שלתופעה זאת תרם ריבוי הזרים בליגות הכדורגל בעולם. קבוצות שהן תאגידים שמעסיקים בליל של בני לאומים שונים. במונדיאל האחרון, יותר מבכל מונדיאל קודם, ראינו שחקנים מאותה קבוצה בליגה מתעמתים על כר הדשא. ההגירה המסיבית יצרה ערבוב מוזר של צבעי עור גם בתוך הנבחרות השונות.

האם זהו צעד נוסף בדרך לשלום עולמי? וכיתתו חרבותם לכדורים? הלוואי.

לבסוף, גילוי נאות: אני לא אוהב להטיף מוסר לאחרים, לכן אני חייב לספר שגם אני צפיתי במשחקים. גם אני עוד מנסה להיגמל.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו