ראשי » חדשות » דעות

המרחב המוגן: על ילדות בצל האימה

מי שגדל בנהריה של שנות השבעים, כמו מי שגדל כיום בדרום, לא ישכח לעולם את הפחד. זהו מחיר שאסור לתת לילדינו לשלם

חמש דקות לכניסת השבת, השנה היא 1982. בחוץ עבר הרכב עם הרמקול פעם נוספת מכריז: ״כל תושבי נהריה, נא להכנס למקלטים״. התפוצצויות של קטיושות נשמעו לפעמים קרובות ולפעמים רחוקות. אחי התחיל לבכות. די, הוא לא מסכים יותר להשאר בנהריה. הפחדים של לילות וימים ארוכים במקלט עשו את שלהם, ועכשיו עם ההתארגנות המורכבת לקראת שבת של משפחה דתית הוא פשוט נשבר.

בהחלטה של רגע החליטו ההורים שלי, מטופלים בארבע ילדים קטנים, לנסוע לשבת לסבתא בעכו. בקושי הספיקו לארוז חיתולים וקצת בגדים. עכו היתה מחוץ לתחום הקטיושות. ״דרומית לגעתון״, כך אמרו המבינים, ״החיים הרבה יותר בטוחים״.

  32 שנים עברו, ואני עם הבת שלי בממ״ד, מנסה להבין מה עובר עליה ברגעים אלו. כבר שבוע שהיא לא עוזבת אותנו ומגלה חרדה יתרה לסביבה. היא מנסה להתמודד, אבל הקולות המחרידים של אזעקה עולה ויורדת פשוט שוברים אותה שוב ושוב. ניסיתי להסביר לה שיש כיפת ברזל, ואנחנו בכלל בממ"ד, מוגנים. סיפרתי לה על המקלטים בנהריה שישבנו בהם שבועות ארוכים, בלי התרעה וללא אפליקציות שמדווחות בזמן אמת את מקום הנפילה והנזק. אבל היא, המתוקה, מסרבת להשתכנע ולהאמין לאבא שלה.

סיפרתי לה על איך דמיינתי במקלט את הטנק שעליו

אני משתלט דוהר ללבנון ביחד עם החברים מהגן ומחסל את כל מחבלי הפת״ח. אבל היא רק נבהלה יותר מהמחשבה.

התקשרתי לאחי, לשמוע איך הוא, תושב תל אביב ואב לשניים מתמודד עם הפחדים, אבל הוא סיפר לי שהכל חוזר ועולה, מציף אותו באותם פחדים כאילו זה קרה אתמול.

32 שנה אחרי ויש לנו כיפת ברזל, ובניסים גדולים הפגיעה בגוף וגם ברכוש היא מזערית ממש. אבל הפגיעה בנפש של כל-כך הרבה ילדים שנמצאים היום בטווח הטילים היא עצומה. כשיידרשו מקבלי ההחלטות להחליט מתי ואיך יסתיים המבצע הנוכחי הם חייבים לחשוב על אותם ילדים. כדי לתת להם עתיד טוב יותר, בטוח יותר ובריא יותר , חייבים להרחיק את איום הטילים משדרות, אשקלון וגם מתל אביב. כי המרחב המוגן של הילדות שלהם חשוב לכולנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

כרמי רונן

מנהל אולפן 'עמי' לגיור מבית ישיבת אור עציון במרכז שפירא

לכל הטורים של כרמי רונן