ראשי » חדשות » דעות

הקש בגג: כי חיי אדם יקרים לנו

היחס שלנו לחיי אדם מגביל את פעילותנו הצבאית, אבל הוא לא מחליש אותנו. למעשה, הוא דווקא מקור כוחנו

לפני כמה ימים ירה צה"ל נור אזהרה לגג של בניין שעמד להיות מופצץ, במסגרת מבצע "הקש בגג". בתגובה יצאו יושבי הבניין מביתם - אך עלו לגג יחד עם תושבים נוספים מהשכונה. הטייס, שראה את האזרחים מתפנים, שיגר טיל שפוצץ את הבניין, הרג שבעה אזרחים פלסטינאים (כולל נשים וילדים) ופצע 25. במקרה האמור, ברור שהטייס לא ידע שיש אזרחים על גג הבניין. אבל מה אם ניתנת לו הבחירה? מה עם הדילמה המוסרית – האם לפגוע באזרחים שמשמשים מגן אנושי? אזרחים אשר בכוונה ובידיעה מציבים את עצמם ואת ילדיהם במקום סכנה על מנת להגן על הכוחות הלוחמים של החמאס, על מפקדותיו, ועל מאגרי הטילים שלו?

ובכן, האמת היא שבמלחמה הנוכחית אין כאן כלל דילמה מוסרית. אחד הדברים ש"כיפת ברזל" מנעה מאיתנו, הוא את הצורך לבחור בין הריגת אזרחים פלסטינים לבין איום בהיר ומיידי על אזרחי המדינה או על חייליה. נכון, אין לזלזל באיום הטילים על ישראל ובנזק הכלכלי והנפשי שנגרם לאוכלוסיה האזרחית. נכון – אנשים נפצעו בשל ירי הרקטות. אבל כל עוד לא מדובר בחוליה שיורה ברגע זה ממש רקטה לעבר ישראל מתוך אוכלוסיה אזרחית, לא מדובר באיום ישיר ומיידי על החיים. הדילמה הופכת, אם כן, לשאלה של הריגת אזרחים פלסטינים על מנת להפוך את המשימות של צה"ל – הרתעת החמאס, שבירת יכולותיו ועצירת הירי לעבר ישראל - לקלות יותר, אולי קלות בהרבה. אבל זהו אופיו של המוסר: יש לו משמעות רק עת שהפעולה בהתאם לכלליו תהפוך את החיים לקשים יותר. אם נפעל על פי המוסר רק באם הדבר נח, לא תהיה למוסריות שלנו שום משמעות.

אז אם ברור שמוסרית אסור לפגוע באזרחים, מדוע נכתבת הרשימה הזו? משום שבימים האחרונים, במערכה האחרונה יותר מאשר בקודמותיה, נשמעות יותר ויותר קריאות "להשמיד להרוג ולאבד" את ערביי עזה, על טפם ונשיהם. בויכוח וירטואלי שניהלתי לאחרונה, טען מולי מישהו שהוא "מוכן להשמיד את עזה על 1,800,000 טרוריסטים שחיים בה בכדי להגן על חיי אזרח אחד בישראל" ובאותו משפט ש"ערך חיי אדם בעינינו גדול בהרבה מערך חיי האדם של שכנינו". החלק השני של המשפט הזה נכון בוודאי, אבל החלק הראשון מראה שלא בטוח שתמיד יהיה כך. לא רק כי מדובר בזלזול בחיי אדם, אלא (ויותר גרוע אולי) כי ערכם של חיי אדם הופך להיות תלוי במי הוא אותו אדם, ומי הוא ביחס אלי.

הסיבות ליחס הזה כלפי חיי הפלסטינים רבות ומורכבות. ביניהם ניתן למנות את התוקפנות של חלק מהפלסטינים כלפי ישראל, את תהליך ההפרדה (המכונה בטעות תהליך השלום) המתרחש בעשורים האחרונים, ואת העובדה שהפלסטינים עצמם לא מפגינים, בלשון המעטה, כבוד גדול לחיי אזרחיהם שלהם.

היריעה, כנהוג לומר בחוגים אקדמיים, קצרה מלברר את הסיבות כאן. אבל, וכאן אנחנו מגיעים לנקודה בה ברצוני לגעת, סיבה חשובה אחת היא התפיסה לפיה המוסר היהודי–מערבי, המעניק ערך לחיי אדם, מחליש את צה"ל ואת ישראל במאבקה בארגוני הטרור.

אין טעות גדולה מזו. הערך שאנו מעניקים לחיי אדם באשר הוא אדם, בין אם הוא יריבי הפוליטי, אזרח מדינת אויב, או אפילו חייל אויב שנוטרל ואינו עוד איום, הוא הבסיס המוסרי עליו עומדת מדינת ישראל. ואין כוונתי כאן לבסיס מוסרי בהקשר של המוסר הבינלאומי – המוסר הבינלאומי הוא התגלמות הצביעות באדרת של צדקנות. אין כוונתי גם להשפעה רוחנית–מוראלית של המוסר, אם כי בזו אין לזלזל. אני מתכוון למוסר כבסיס ליחסים הבינאישיים

שמהווים את המדינה שלנו.

קיומו של מוסר זה, יותר מאשר החוקים והמשטרה, הוא המונע מאיתנו להרוג ברחובות את אלו שעם דעתם איננו מסכימים. הוא המאפשר לנו לחיות בכבוד עם יריבנו הפוליטיים, לנהל עסקים תוך בטחון (יחסי) בכוונותיו של הצד שממול, והוא המונע מראש הממשלה או מגנרל פופולארי להחליט להשתמש בכוח צבאי כדי לשמר את שלטונו.

הוא המאפשר את הצמיחה הכלכלית האדירה ממנה נהנית ישראל מאז הקמתה, והוא גם המביא אותנו להשקיע בטכנולוגיה מצילת חיים – וכיפת ברזל בתוכה. המוסר שלנו אינו חולשתנו הגדולה – הוא המקור הגדול ביותר לכוחנו. מעתה אמור (ובניגוד לרישא של דברי): זה לא שאנחנו יכולים להרשות לעצמינו להיות מוסריים משום שיש לנו את "כיפת ברזל"; אנחנו יכולים להרשות לעצמינו כפית ברזל משום שיש לנו את המוסר היהודי – מערבי.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

עודד בושריאן

מרכז צוות בנושא אי-שוויון וחינוך באקדמיה הלאומית למדעים

לכל הטורים של עודד בושריאן