כמה סמלי: פרס מסיים את תפקידו כשעשן אוסלו עולה מעזה
המזרח התיכון החדש שחזה נשיאנו התשיעי נקלע לתקופת הדימדומים שלו. דם ויגון אופפים את סביבותינו, אותם מחוזות ממש שפרס בנה עליהם הרים וגבעות של חלומות באספמיה
32 חללי צה"ל בסך הכל בשבוע של לחימה שסופה טרם נראה באופק. מנהרות מטילות אימה ומתקפות טילים כרוניות על תל אביב, נתב"ג, הרצליה וזכרון יעקב. אזעקות ונגמ"שים, יירוטים והלוויות המוניות. בהרבה מובנים קיץ תשע"ד (2014) האדום מכפר על האשליות הוורודות של קיץ תשנ"ד (1994). זהו עידן שקיעת האלים. המזרח התיכון החדש שחזה נשיאנו התשיעי נקלע לתקופת הדימדומים שלו. דם ויגון אופפים את סביבותינו, אותם מחוזות ממש שפרס בנה עליהם הרים וגבעות של חלומות באספמיה.
''מה שהוליד את אוסלו הוא זילזול. פרס כתב על הקרח, ובמקרה של עזה – בחול, חזון שכולו זילזול''. יצחק רבין שמעון פרס ויאסר עראפת בטקס קבלת פרס נובל לשלום
צילום: יעקב סער, לע''מ
בעצם היה צריך להיכנס לעזה כבר מזמן, אלא שכל המדינאים בעשור האחרון חזו את גודל הבּרוֹך, ולכן דחו זאת פעם אחר פעם. עד שלא נותרה כל ברירה. כבר לפני 12 שנים, אחרי מבצע חומת מגן, נשמעו כאן קולות שקראו לסיים את העבודה גם בעזה ב'חומת מגן 2'. האמת ניתנת להיאמר שלו זה היה קורה אז המחיר היה זול בהרבה. יתרה מכך: היו תחנות יציאה נוספות מנתיב הטירוף המסתחרר הזה, ואת כולן פיספסנו.
גשמי קיץ, עופרת יצוקה ועמוד ענן כולם כאחד לא מוצו כראוי, והכל מתוך אותו חשש לשקיעה בחול הטובעני של הרצועה המלקה הזו. אדרבה, מאוסלו ועד ממשלת נתניהו, דרך ההתנתקות, טרחנו לתדלק את הרשע במוקד העזתי בנסיגות, עיסקאות שיחרור של רוצחים ושיחות מדיניות מתרפסות. כי בעזה הייאוש נעשה יותר נוח. אבן שטיפש אחד זרק לבאר עשרה חכמים אינם מסוגלים להוציא, וכדי להיפלט ממצעד האיוולת של הסכם אוסלו (שבינתיים הפך כמעט לאיום קיומי) נדרש תג מחיר של עשרות חללים.
מה שהוליד את אוסלו הוא זילזול. פרס כתב על הקרח, ובמקרה של עזה – בחול, חזון שכולו זילזול. הוא זילזל בימין ובאזהרותיו, זילזל באזהרות מומחי הביטחון שטענו באוזניו שהערבים הם אותם
המאה ה-20 פינתה את מקומה למאה ה-21, אבל הזילזול של ההנהגה הישראלית במציאות נמשך. וייסגלס ("חפצים מעופפים"), שטרית ("טילים על אשקלון? לא שמעתי טענה מגוחכת מזו") ושרון ("ההתנתקות טובה לישראל") הוסיפו לטמון את ראשם בחול של עזה, לקול תרועות העידוד של פרס שתמיד היה שם כדי להסביר למה אף על פי כן, נוע תנוע. מעולם לא התנצל. מעולם לא נלאה מלהעמיק עוד את התסבוכת.
פרס ורבין גם לא נרתעו מלקרוע את העם בהובלת תהליך הנסיגה הזה שהועבר על חודו של קול. גם שרון, בעקבותיהם, פסע על סף מלחמת אחים ולא נמנע ממפגני שנאה שכוונו תמיד כלפי פנים, אויבי העם הכתומים שהתנגדו להמשך תהליך הנסיגה. ואולי גם בשל כך בא הקיץ הנוכחי, על האחדות הנדירה המופגנת בו, אחדות במערכה, ומכפר על שנאת החינם של קיץ תשס"ה ושל קיץ תשנ"ד. ריבלין הכתום, מאיר הפנים, המפייס, מחליף את פרס המפלג והמנותק. אז אולי באמת הוחלף כאן סוף סוף דיסקט.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם