הקיץ בו התעוררנו, התפכחנו והתאחדנו
הקוצנזוס מאופק לאופק ומול בשורות האיוב ומטחי הטילים התארגנה פה הפגנת ענק שקטה של מיליוני יהודים נחושים ושלובי זרוע מכל המחנות. לראשונה מזה עידן ועידנים, אפשר לדבר על ”עם ישראל“ בלי לחטוא בהכללה
אם בשלבים הראשונים של הלחימה חמאס הכתיב את מהלכי המלחמה, בשלבים המתקדמים יותר הקונצנזוס עבר להכתיב. לראשונה זה עידן ועידנים אפשר לדבר על "עם ישראל" בלי לחטוא בהכללה או באנכרוניזם.
ארבעים ואחד קיצים אחרי מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שסדקה קשות את האמונה בצדקת הדרך, עם ישראל נוטה להבין שהערבים נלחמים בנו לא מפני שהתמהמהנו לוותר על שטחים, הם נלחמים בנו מפני שוויתרנו. הוא כנראה השתכנע שהפלשתינים לא רוצים מדינה, הם בעיקר רוצים שלנו לא תהיה. באיחור מה התברר לו שהחיילים שנפלו בעבר בגוש קטיף לא נפלו כדי להגן על המתנחלים, אלא כדי להגן על תל-אביב. כלומר, שבניגוד לסיסמת הכזב העתיקה, 'אין לנו מה לחפש שם', דווקא היה לנו מה לחפש.
פתאום העם קולט שההתנתקות המיטה עליו אסון ושגם עסקת שליט גבלה בהפקרות. לראשונה מאז מלחמות לבנון מתגבשת פה הבנה רחבה שחיילים נועדו להגן על אזרחים, ולא ההפך. פתיל הסבלנות שלו התארך. לכן התגובה הפעם למחיר הדמים הכבד שצה"ל משלם היא מאופקת ומדודה. זה כבר לא אותו יגון מצמית של פעם, זה כאב מפרה. בשלב מסוים אפילו חמאס יבין את זה. פרשניו לענייני ישראל פישלו בענק במלחמה הזאת.
ימים אחדים אחרי פרוץ מלחמת לבנון השנייה הכריז ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, כי המלחמה "תיתן תנופה לתוכנית ההתכנסות". במערך המילואימניקי הלוחם כמעט פרץ מרד. מקץ יממה או שתיים נאלץ ראש הממשלה להתנצל, אירוע נדיר מאוד בתולדות הפוליטיקה הישראלית בכלל, ובתולדות אולמרט בפרט. מיד אחרי המלחמה הוא גנז סופית את התוכנית האווילית. מלחמת לבנון השנייה לא נתנה לה תנופה, היא קברה אותה.
ואולם, כמאמר שלמה המלך, לאגף הכסילים של כל חברה אנושית יש נטיית מִחזור של מעשי איוולת (משלי כ"ו י"א). צה"ל בקושי הספיק להניח כף רגל ברצועת עזה, וכבר החלו לבעבע באותו אגף מתכווץ שפע רעיונות של מינוף המלחמה לצורך קידום נסיגות. דובריו הקבועים המליצו לנצח את חמאס ולהשתלט על עזה רק כדי להעביר אותה בהקדם לידי אבו מאזן. ח"כים בעבודה, ביטחוניסטים בכירים בדימוס ופרשנים נצחיים הבטיחו ומבטיחים בכל אולפן ועמוד דעות שאם אבו מאזן רק יהיה בעל הבית ברצועה, נוכל לחיות פה שנים רבות באושר ועושר.
הם כנראה שכחו שרעיון מסירת הרצועה לאבו מאזן כבר נוסה בעבר, ולא בהצלחה. היושב-ראש הוותיק של הרשות הפלשתינית קיבל פעם את עזה מידי ישראל. בקיץ 2005 יצאו משם אחרוני החיילים הישראלים ומסרו לו את המפתחות. הם לא מסרו לאיסמעיל הנייה, מסרו לאבו מאזן. זה לא מנע את ירי הקסאמים על הנגב המערבי ואת השתלטות חמאס על הרצועה אחרי כשנה וחצי. כל הדברים הרעים שקורים היום, קרו כבר אז, לכל היותר השתכללו קמעה.
בינתיים היושב-ראש רק הזדקן. קשה להניח שהפעם הוא יהיה חזק יותר או נחוש יותר מול חמאס. אם צה"ל אכן ישתלט מחדש על עזה, בסיבוב הזה או בסיבוב הבא, אסור להעביר אותה לאבו מאזן או לכל אבו אחר. חטיבת גולני היא לא בשר התותחים של מנהיג אש"ף. חיילי גבעתי אינם שכירי חרב של סאיב עריקאת. כוחותינו, ולא כוחותיהם, הם המאבטח הטוב ביותר של מדינת ישראל. אין לנו צורך בקבלני משנה מושחתים ובוגדניים. מכל החלופות שנוסו בעזה בדורות האחרונים לא הייתה חלופה טובה יותר משליטה ישראלית. אם נגזר עלינו לשוב לשם, נגזר עלינו גם להישאר.
מתרגם הסרטים ירושלים סגל, קרוב משפחתי למען הגילוי הנאות, האריך ימים ושנים. הוא נולד בסיביר בסוף המאה ה-19 ומת בתל-אביב בסוף המאה ה-20. אני זוכר אותו כיהודי עליז בדרך כלל. כשביקרתי אותו בערוב ימיו קידם אותי בהצהרה חגיגית משהו שהרגל כואבת לו. "מהפציעה בטול-כרם", הסביר לי. כשהבין שאינני מבין מה לו ולטול-כרם הוסיף עוד הסבר: "נפצעתי שם במלחמת העולם הראשונה". זה היה שיעור מאלף בכרונולוגיה מעשית. ההיסטוריה לא כל-כך רחוקה כמו שנדמה לפעמים. הנה, יושב לפני יהודי שהשתתף באותה מלחמה רחוקה כביכול, מעבר להרי החושך של לוחות השנים, והרגל עדיין כואבת לו בגללה כאן ועכשיו.
אחיו הצעיר של ירושלים, ציון, מת בטבריה מתחלואי המלחמה ההיא, שבשבוע הבא ימלאו לה מאה שנה. קברו לא נמצא מעולם, כי אחוז התמותה באותה מערכה לא אפשר קבורה מסודרת. סבתא רבתא שלי, פרידה, הייתה בת מזל. היא נקברה בחלקת מגורשי תל-אביב בכפר תבור, חלקה מסומנת היטב עד עצם ימינו. ככל הידוע לי, מתה ברעב. המונים מתו אז ברעב ובמחלות. רוב החוקרים סבורים שכ-25 אלף מיהודי הארץ נספו במלחמה ההיא, 30 אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית כאן. בכל מערכות ישראל גם יחד, מאז ועד היום, מתו פחות יהודים.
הכרך החדש של כתב העת "עלֵי זיִת וחרב", שראה השבוע אור, עוסק בתעלומת ההדחקה של מחיר הדמים הכבד הזה. בפרק הפתיחה נכתב ש"הדעת אינה תופסת מדוע היכחדות שליש מאוכלוסיית היישוב במלחמת העולם הראשונה צללה בתהומות הנשייה ללא שיור וזכר". סופרי הדור ההוא, משורריו ורבניו התעלמו כליל מהאסון הכבד.
החוקר ניר מן מציין שרוב הנספים (15 אלף!) השתייכו ליישוב הישן והנחשל בירושלים, אשר התפרנס מכספי מגבית ה'חלוקה'. הוא משער שהושכחו ונשכחו מרוב בושה וניכור. מותם בשולי שדות המערכה לא סיפק סיבה לגאווה לאומית. "מחצית מאנשי ה'חלוקה' גוועו למזלנו לפני שהגיעו האנגלים, דיינו במחצית שנותרה", כתב ז'בוטינסקי משפט נורא לרעייתו ב-1918. גם חיים ויצמן לא התאבל מרה על גורל הנספים, בלשון המעטה. באיגרת לרעייתו שלו באותה שנה הוא מביע את סלידתו מאורח החיים הפרימיטיבי והקנאי של יהודי ירושלים, ואינו מזכיר במילה אחת את אסונם הטרי.
ז'בוטינסקי, ויצמן ובן-גוריון, מנהיגי היישוב, רצו להשקיע את רוב המאמץ הלאומי אחרי המלחמה במשימת שיקום, לא במשימת הנצחה. כנראה חששו שהתמקדות יתר באסון תבריח מכאן עולים חדשים. משימת הנצחת הנספים נדחתה לימים טובים יותר, ובינתיים נשכחו כולם מלב. כך קרה שיש ברחבי הארץ שתי אנדרטאות לזכר החללים התורכים של המלחמה, תשע אנדרטאות לזכר החללים הבריטים, שלל רחובות על שם הגנרל אלנבי, ורק לרבבות החללים היהודים, כדברי ניר מן, "אין יד וזכר במדינת ישראל". בקול קורא ששלח בימים האחרונים לנשיא החדש הוא מבקש להציב להם גלעד בהר הרצל, יחד עם כל חללי ציון וירושלים.
מלחמת העולם הראשונה הוכרזה למעשה בשבת פרשת חזון תרע"ד, בחמש וחצי אחר הצהריים שעון ברלין, 1 באוגוסט 1914 למניינם, תשעה באב למנייננו. היא לא באה בהפתעה לאיש, אפילו לא ליישוב העברי השאנן בארץ הקודש. אליעזר בן-יהודה, ספק המידע העיקרי של היישוב, כתב בעיתונו 'הצבי' יממה לפני כן: "ובכן, הדבר הולך ומתגלגל, הולך וקרב מיום ליום. מה שהיה אי אפשרי, פרי הדמיון הרב של מחברים בעלי הזיות, מקבל צורה של ממשות נוראה. באשר אם נשפוט לפי המברקים האחרונים הרי אפשר להחליט כמעט בוודאות כי המלחמה החלה" (31.7.14).
בן-יהודה הגדיר את המערכה החדשה כ"המלחמה האוסתרו-סרבית", ובהמשך – "מלחמת תוגרמה". הוא היה הפרשן הצבאי והמדיני היחיד בשטח, אהוד יערי ורוני דניאל גם יחד. במאמר הפרשנות הראשון חיווה דעתו שהמדינאים בשני
במאמר אחר חזה בן-יהודה כי תהיה זו "המלחמה האיומה אשר כמותה לא היה עוד מיום (שבו) התחילו הגויים לשאת חרב זה על זה". הוא הזכיר במרירות, כמה אקטואלי, שכולם דיברו על שלום אך נערכו למלחמה: "במשך עשרות שנים הסכנו לשמוע שיר השלום מכל קצווי הארץ, מכל מנהיגי המדינות, מכל שר, מכל מלך. כולם שיבחו ופארו את השלום, כולם עבדו אך ורק לטובת השלום. משנה לשנה הגדילו את הצבאות, חדשו את הנשק, והכול בשם השלום ולמען השלום".
כאיש תקשורת בכיר מצא עצמו בן יהודה נאבק, כמעט כמו דובר צה"ל 2014, בתופעת השמועות. הוא הקדיש לתופעה המגונה טור שלם – "מברקי השקר" – שבו כתב בין השאר: "כמו בכל מלחמה, כן גם במלחמה זו – ודווקא עכשיו עוד ביתר עוז ומרץ – משתמשים אנשים ידועים בהמצב המסובך ומפרסמים כל מיני ידיעות שקר שמוליכות שולל את הקהל, הנוטה להאמין על נקלה לכל ידיעה שתודיעהו. הלב סולד ואינו רוצה לעסוק בשקרים שכאלה, ובכל זאת מוכרחים אנו לנגוע בשאלה זו הפעם בשביל להזהיר את הקהל לבתי יאמין להבלים איומים ולבדיות בלי טעם ובלי ריח".
אצבעו המאשימה של מחדש הלשון העברית הונפה לעבר סוכנות ידיעות מפוקפקת בביירות, "בית חרושת למברקי שקר" כלשונו. הוא הביא בתור דוגמה ידיעה שקרית על 300 אלף קוזקים רוסים שפשטו על גרמניה, בעוד ש"אין בכל רוסיה יותר ממאה וחמשים אלף קוזקים", או ידיעה בדבר הפצצה אווירית של מינכן בידי "אלפיים אווירונים" צרפתים כאשר "אין להצרפתים אלא אלף ושלוש מאות מכונות אוויריות, ולא אווירונים, והניסיון הראה כי יותר מעשרים מכונות אוויריות לא יוכלו לעוף (יחדיו) על פני עיר מהערים, מפני שעמודי האוויר הנושאים את האווירונים מזדעזעים והאווירונים סובלים מסכנת עצמם יותר מאשר מסכנת האויב".
"רק למברקים של חברת רויטר של הסוכנות העותומנית הגרמנית יש להאמין", המליץ בן יהודה, "הננו מזהירים שוב את הקוראים לבלתי ישעה להבלים, ומצטערים אנו שעיתונינו המקומיים נותנים להם מקום ומרבים בזה את הדאגה הכללית".
חנין זועבי לא בוגדת, היא אויב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם