על מכתבי פרידה ומשמעות החיים

כשחיילים צעירים משאירים מכתב פרידה הם מבטאים מודעות לקרבתו של המוות, שלא מתאימה לכולם. אבל הם גם מסייעים לנשארים אחריהם לחוש שמעגלים נסגרו כראוי

ד''ר עינת רמון | 3/8/2014 13:13

תגיות: צוק איתן, שכול, פרידה, משמעות החיים

הלווייתו של סמ"ר דניאל פומרנץ הי"ד ופקודת היום של מפקד גבעתי אלוף עופר וינטר בשבוע שעבר העלו לסדר היום התלבטות בנוגע להכנה הרוחנית של חיילים לקראת צאתם לקרב. מצד אחד, נדרשת מחיילים היוצאים לקרב נחישות, דבקות במטרה והבנת חשיבות המשימה שעליהם לבצע. וגם, ואולי חשוב עוד יותר, שמחת חיים, הומור, אופטימיות ואמונה חזקה. אך מצד שני, העמידה על סף המוות בכל קרב אליו יוצאים מבקשת התנהלות מתבוננת יותר – כזו שמודעת לאפשרות שהרגע יהיה רגע של פרידה. סמ"ר דניאל פומרנץ הותיר אחריו מכתב מרגש בו הודה להוריו ולאחיו, הדגיש את שמחתו בעשייתו ואת שמחת חייו עד הרגע האחרון לחייו, ובדרך זו הסיר, עד כמה שניתן, את רגש האשמה מיקיריו שנפרדו ממנו בטרם עת.

בקרב קהילת הליווי הרוחני – כלומר מי שעוסקים בתמיכה רוחנית באנשים הנוטים למות או במשפחתם החווה אובדן - נשמע לא פעם כאב היעדר הפרידה מאדם אהוב שהלך לעולמו ללא פרידה ובטרם עת. לעתים גם מוות בגיל מופלג איננו מותיר זמן לפרידה נחוצה. הכחשת קיומו של המוות, והכחשת פחד הפרידה לרגל אפשרות המוות, מגוללים לא פעם סבל רב יותר על הנשארים בחיים. לכן שואפים, בקהילת הליווי הרוחני, לשוחח על אותם נושאים שחוששים לשוחח עליהם בכל מקום אחר: המוות, החולי, הייסורים ותכלית החיים.

ואולם, בניגוד לחיילים הנופלים בקרב, הדיון בקהילת הליווי הרוחני נסב, לרוב, על יקירים שהלכו לעולמם עקב מחלות קטלניות, מחלות שהעניקו די זמן להביט נוכח סוף החיים הקרב ובא, להיערך אליו ולמצות כל רגע נותר ביחד. במסגרת רפואית זו, נראה לכאורה ש"קל" יותר להיפרד באופן שיתיר מעגלים סגורים, "קל" יותר להשלים עם המשפחה ועם החיים שהיו או שעומדים אולי להסתיים, ולא להפוך את המתייפחים ליד הקבר לניצבים על פיה הפעור של תהום האשמה בשל דברים שלא נאמרו או קירבה שהוחמצה.

מצד שני, ההתעלמות וההדחקות השונות לעתים גם מגנות עלינו. כפי שאמרה לנו פעם מרצה בתחום הפסיכולוגיה של הדת בארה"ב, פרופ' אן יולנוף, "אם ניתן להדחיק- הדחיקו." יש משפחות ומצבים שבהם ההדחקה היא ההגנה הטובה והיחידה ויש מצבים בהם היא מעצימה את גודל האסון. הכל הולך על פי המקרה והאישיות של החייל עצמו ומשפחתו.

למנהג לכתוב מכתבי פרידה למשפחה ערב היציאה לקרב יש תקדים במחשבה ובהלכה היהודית. "לחוֹלֶה שֶׁרוֹאִין בּוֹ שֶׁהוּא נוֹטֶה לָמוּת, מְסַבְּבִים עִמּוֹ בִּדְבָרִים וְאוֹמְרִים לוֹ, הִתְוַדֵּה וְאַל תִּדְאַג מִזֶּה, הַרְבֵּה הִתְוַדוּ וְעָמְדוּ מֵחָלְיָם וְהֵמָה בַּחַיִים, וְהַרְבֵּה שֶׁלֹּא הִתְוַדּוּ וּמֵתוּ. וּבִשְׂכַר שֶׁאַתָּה מִתְוַדֶּה, אַתָּה חָי." אפשר לראות במכתבים הנכתבים בטרם סכנה (של ניתוח, יציאה לקרב, יציאה למסע רחוק ומסוכן) וידוי שעניינו לא להשאיר עניינים כואבים פרומים ביחסינו עם הקרובים אלינו שנותרו בחיים.

מעניין שההלכה מודעת לחשש של אדם, שמא הווידוי יתגלה כביטוי של חשיבה שלילית המגשימה את עצמה, ולכן מדגישה שאין בווידוי "ניבוי" חלילה של בשורות רעות. מעניין שמדיונים אינטרנטיים בשאלה האם לעודד חיילים לכתוב מכתבים אנו למדים

שלא מעט חיילים שכתבו מכתבי פרידה נותרו בחיים, שכן רוב החיילים חוזרים בחיים משדה הקרב וכפי שמתארת ההלכה: "בשכר שהתוודו- חיו."

ויש כאן גם שאלה תרבותית. אריכות החיים והנהנתנות הפכו לעניין נורמטיבי, המוביל להכחשת קיומו של המוות והתייחסות לחיים כמצרך זול. אם אין אנו מודעים לכך שהחיים קצובים – קל יותר לבזבזם על הנאות רגעיות ולדחות עשייה תכליתית יוצרת כמו הקמת משפחה או התמסרות למפעל חיים אנושי ו/או לאומי.

וכך, כשאין אנו נותנים את הדעת על השאלה מהי תכלית חיינו בבית הספר או בשלבים שקודמים לרגע הסכנה, קשה יותר לכתוב 'צוואה רוחנית', ויש מניעות רבות יותר מלעסוק בשאלת המורשת שאדם מותיר ליקיריו. העניין נתפס אפילו כמין 'עין רעה', דבר שעדיף לא לדבר עליו.

אכן, ההחלטה אם לכתוב או לא לכתוב מכתב ליקירים בעת סכנה היא אישית, וייטיבו מפקדים בצבא, רבנים, וצוותים רפואיים לברר באופן יסודי האם להעלות את האפשרות הזו כמעשה שבשגרה. והעיקר – שנתבשר בשורות טובות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו