הקבינט החליט נכון: לא מדובר במבצע הכרעה
ישראל ציפתה שחמאס יגיב אחרת. אבל מרגע שהבנו את התנהגות האויב, הבחירה ביציאה מהפעולה הקרקעית היא הבחירה הנכונה
במאמר זה אבחן את החלופות הקיימות להמשך המערכה ואסביר למה החלופה שנבחרה היא הנכונה. כדאי לציין שהמאמר נכתב לפני מספר ימים – לפני שהקבינט בחר, לשמחתי ולהפתעתי, את המתווה השלישי המוצג כאן. לנוכח הביקורת הציבורית חשוב להציג כאן את השיקולים שאני מניח שהנחו את הקבינט להחליט כפי שהחליט.
מטרת המלחמה שהגדיר הדרג המדיני הייתה השבת השקט וחזרה למצב הקודם, נראה שמטרה זו לא השתנתה מתחילת המבצע – אם כי נוסף עליה היעד החדש של השמדת איום המנהרות. הרעיון האסטרטגי היה ועודנו לקיים מהלך הרתעתי ובמקביל לקיים משא ומתן לסיום ה"סבב" ולחזרה למצב הקודם. במעלה הדרך האסטרטגיה הראשונה שנבחרה הייתה "שקט ייענה בשקט", משזו נכשלה דרך הפעולה שנבחרה הייתה פעולה רבת עוצמה באש, אליה התווסף תמרון מצומצם שמטרתו הייתה כפולה: השמדת איום המנהרות והפעלת לחץ נוסף על החמאס.
אלא שהאויב פעל בניגוד למצופה ובשונה מהאופן שבו פעל ב"סבבים" הקודמים. השוני המהותי איננו בנחישותו וביכולותיו הטקטיות – אם כי הוא מוכיח יכולת ונחישות גדולה מבעבר – אלא בנכונותו וברצונו להמשיך את הלחימה, ובהיעדר גורם היכול לרסנו. ההנחה הייתה שחמאס, בהיותו לא רק ארגון טרור אלא גם ארגון סמי מדינתי האחראי גם לאוכלוסייה שבשטחו, ישאף להפסיק את הלחימה בשלב כלשהו כדי לשמר את תמיכת התושבים. הנחה זו, יחד עם ההנחה שיהיה מי שירסנו, התבדתה: החמאס סומך על תמיכת האוכלוסייה או לפחות על יכולתו לכפות את רצונו עליה גם אם תינזק עמוקות, ואין גורם חיצוני שיכול או רוצה לכפות עליו הפסקה (כנראה שמצרים יכולה, אבל איננה רוצה – ההתכתשות בין ישראל לחמאס משרתת את מטרותיה בשלב זה). החמאס אינו מוכן לחזור לתנאים של לפני הסבב והוא מוכן להמשיך להילחם ככל הנדרש כדי להשיג את מטרותיו. לאור זאת יתכן שהסבב הנוכחי יימשך עוד זמן ממושך.
ההכרה במציאות זו מחייבת בחירה מושכלת בין כמה חלופות: א. מיטוט החמאס ב. המשך הפעלת לחץ באמצעות העמקת התמרון. ג. יציאה מהשטח וחזרה למצב הקודם של פעולה באמצעות אש בלבד.
מיטוט החמאס: בחירה בחלופה זו מחייבת שינוי מטרות המלחמה של הדרג המדיני ופעולה בעוצמה ובמשך זמן ארוך בהרבה ממה שהדרג המדיני מעוניין בו. נראה שהסיכוי לקבל לכך את הסכמת העולם, אחרי חודש לחימה והיקף האבדות והנזק שכבר נוצרו, היא קלושה. גם צה"ל לא ערוך כרגע למימוש חלופה זו כיוון שלא גייס ולא הכין את היקף הכוחות הנדרש אליה, ויידרש שבוע לפחות מקבלת החלטה שכזאת עד שניתן יהיה להתחיל לממשה. ניסיון להפוך עכשיו את המבצע ממבצע הרתעתי/התשתי למבצע הכרעתי דומה לניסיון להפוך חביתה לביצה קשה – אולי זה אפשרי, אבל מאד מסובך ויקר. דרך פעולה זו היא הדרך הנכונה לסבב הבא (שנקווה שיימנע, באמצעות מהלך מדיני אמיץ), ונכון יהיה להוציאה לפועל כבר מתחילת המערכה – אולם הפעם נראה שלא נכון לנקוט בה.
העמקת הפעולה הקרקעית: ההישגים של פעולה חלקית ומצומצמת, בדומה למה שבוצע ב"עופרת יצוקה", לא מצדיקים את המחיר. יהיו לצה"ל הישגים אבל גם אבדות, וההישגים שישיג, למשל השמדת כוחות חמאס, יתוקנו על ידי החמאס בקלות יחסית אחרי המלחמה. חמאס כבר הוכיח שפעילות קרקעית מצומצמת לא מרתיעה אותו ולא גורמת לו לבקש הפסקת אש. העמקת התמרון תגרום גם להעצמת בעיית הפגיעה באזרחים והנזק לתשתיות, כיוון שהרצון להימנע מנפגעים לכוחותינו מחייב הפעלת אש מסיבית ופחות מדוייקת ובררנית מהפעלת אש כאשר צה"ל נמצא מחוץ לרצועה. לפגיעה באזרחים יש אפקט שלילי הן בהיבט המוסרי, הן בהיבט "צבירת הזעם" אצל דור העתיד ברצועה, הן בהיבט הלגיטימציה והן בהיבט הקושי לשקם ולאפשר חיים סבירים שם לאחר מכן. להתמוטטות התשתית האזרחית ברצועה יש השלכות כבדות גם על מדינת ישראל.
ומכאן לחלופה השלישית: יציאה מהשטח והמשך פעולה באש. בהנחה שאיום המנהרות ההתקפיות בוטל או לפחות הצטמצם מאד, צה"ל יכול לחזור למצב שהיה לפני הפעולה הקרקעית, להסתמך על הגנת העורף באמצעות כיפת ברזל ופיקוד העורף ולהמשיך לפעול באש כנגד הנשק תלול המסלול ושאר מרכיבי העצמה של החיזבאללה. במצב זה צה"ל
למהלך זה יש גם חסרונות – הוא עשוי להיתפס כ"בריחה" ובכך לפגוע בהרתעה לטווח ארוך, ו קשה לשכנע את דעת הקהל הישראלית בנכונותו, אולם נראה שבעת הזאת זהו הצעד הנכון
המסר החשוב מבחינתי הוא שהחשיבה וההנמקה צריכים לעסוק בחלופות ולא בסיסמאות קלישאות והתלהמויות. בחינה קרת רוח של החלופות מצביעה על האפשרות של יציאה מהשטח והמשך פעולה באש. את מיטוט החמאס יש להשאיר להזדמנות הבאה (שנקווה שלא תבוא). החלופה של "העמקת התמרון" היא חסרת תוחלת, וטוב שלא נבחרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם