למה האמריקנים מזועזעים מההתקפה בעזה
מי שאין לו תשובה לאתגר המוסרי שניצב לפתחו, מוצא נושא אחר לעסוק בו כדי להסיח את הדעת בצדקנות של שקר
אתמול, כששמעתי את דוברת משרד החוץ האמריקאי מכריזה "אני מזועזעת מההתקפה המבישה", נפל לי אסימון, ובלשון ימינו: "פה חשדתי". זיהית שימוש האינפלציוני בביטויים קשים, והפיכת בעייה קשה ומטרידה למלחמת גוג ומגוג – אות הוא וסימן שלדובר יש מה להסתיר.
הנה אבחנתי המלומדת:
'מזועזעת מההתקפה המבישה' הוא : 'תראו, הנה ציפור!' החדש. תירוץ, הפניית הפוקוס למקום אחר שאינו המקום האמיתי. הסחת הדעת מאשמה.
סוף סוף הבנתי את אי הנוחות הקבועה שלי נוכח הנהי והבכי באולפני החדשות ובעמודי הפייסבוק, המלינים על התקפות נוראות מימין שגבו פצועים בנפש, ומזכירים שמילים יכולות להרוג. אוי מה היה לנו, בוכים שם, ומה יהיה ואיך נתמודד עם השבר הגדול, פציעתה האנושה של הדמוקרטיה במלחמה הזו. למה אני לא קונה את זה? שאלתי את שונאת-תג-המחיר שבתוכי, הרי האיום הוא איום, והפחד הוא פחד. ברור למה, ענתה לי. מפני שאת מרגישה בזיוף מכוון. מפני שהמתייפחים מתעלמים מהמלחמה האמתית שרובצת שם בחוץ, ולה פצועים והרוגים של ממש, ובמתכוון מייצרים פה מלחמה אחרת.
כשאמריקה אומרת שהיא מזועזעת וכו' היא אומרת – אני מפנה את החץ אליכם כי עוד לא התארגנתי על עצמי ועוד לא שאלתי איך באמת אני מתמודדת עם האיום על חייכם, והמנהרות וכל הצרות, אז בינתיים נוח לי להגיד שאתם אשמים. כשהשמאל מצביע שוב ושוב על השיח הבוטה והמתלהם ברשתות החברתיות הוא מסיח את דעתנו, ובעיקר את דעתו שלו, מן העיקר: המאבק הקשה בטרור שנכפה עלינו בימים אלה הוא תוצאת טעויותיו שלו, ולא בא לו להתעסק עם זה. כי זה מגרד ולא נעים, אז מצביעים על הציפור המדומה באוויר. אולי הילד הקטן לא ישים לב ויאכל את מה שבישלתם.
ב
תחילת שנות התשעים, הסכמי אוסלו על סף חתימה. אנו, תושביו החדשים של גוש עציון, נוסעים למועדון באפרת כדי להקשיב לאליקים העצני המסביר לנו את סכנותיו של ההסכם החדש. אני זוכרת אור פלורסנטי, מפה נפרשת על קיר, סרגל מצביע על נקודות אסטרטגיות, ואת האיש מקריית ארבע אומר: "מכאן יירו טילים על מרכז הארץ. כל צוציק עם אופניים יכול לסחוב את מטען הרקטות לשם. ולשם. ולשם".
התסריט שלו נראה לי הזוי במיוחד. אליקים העצני נראה לי איש קיצוני מקריית ארבע. הוא מפחיד בכוונה, אמרתי לאישי בדרך הביתה. כי הוא לא סובל את רעיון הפשרה. ובינינו, לא יכול להיות שהוא צודק.
אבל הוא צדק. אני – המזועזעת מההתקפה המבישה והמתמשכת – כבר עשרים שנה – עליו ועל שכמותו, שהתרו והזהירו, מתנצלת בפניו מעומק לבי.
ג
מגזין מוצ"ש של מקור ראשון פנה לסופרים וביקש מהם, לקראת תשעה באב, לכתוב על היום שאחרי בוא המשיח. פרוייקט מוצלח ומהנה במיוחד. כל כך מוצלח, שבעלת טור בעיתון הארץ, מיקה אלמוג שמה, הקדישה מבלי דעת את טורה שלה לפרויקט זה ממש.
באוטופיה שלה ראש הממשלה היא אישה, 9000 איש מגיעים לחגוג את חתונתו של חייל הבודד, שרי ממשלה נבחרים בשל מומחיותם, מלונות יוקרה איכותיים מוקמים בעזה ויום זיכרון ממלכתי לציון עשור לנפול החייל האחרון. היה מרגש לקרוא.
עד הפיסקה האחרונה - שבה היא מתארת בלעג את
עכשיו, תראו, אני לא מכירה את מירי רגב, אבל יכולה להישבע שנפתלי בנט, ממש כמו רוב חבריו וחבריי, ללא הבדל מין גזע והתנחלות, היה מוכן לחתום על כל סעיף וסעיף מהאוטופיה שלה. כולל המלון בעזה.
מה הלקח? אין לקח. אנשים אוהבים להיות צודקים ויפים, לפעמים הדרך להדגיש את יופייך וצדקתך היא לכער את פרצופו של יריבך. אז לפרוטוקול – אני מזועזעת מההתקפה המבישה של מיקה אלמוג על שני חברי כנסת מהימין, ומהבורות המוחלטת שלה באשר למשאלות ליבם הכמוסות, שדומות להפליא לאלו שלה.
חזון ימות המשיח שלי – תגידו את האמת. פשוט את האמת. אל תבלבלו אותנו עם ציפורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם