צו 8 בשומרון: דברים שרואים מכאן
למקבלי ההחלטות ומעצבי דעת הקהל חסר האומץ להודות שטעינו, ושעלינו להילחם על הארץ. אבל בין חיילי המילואים נושבת רוח אחרת
ובין לבין מתפנים לדון קצת במציאות הכלל-ארצית, החורגת מגבולות רוג'ייב וחווארה ועוורתא וגבעה 777 ותאריך השיחרור שלנו. וכבר די ברור שהמבצע הבלתי נגמר הזה מטלטל אותנו כפי ששנים לא קרה בעם הזה. צוק איתן או איך שלא ייקרא לתמורה הדרמטית הנוכחית, מוליך אותנו ואת הנהגתנו לבירור לאומי נוקב שכמותו טרם נערך.
הרי מובן לכל שלוּ היה החמאס מואיל להניח לנו ולאזרחיו המותשים ומביא את סבב הלחימה הנוכחי לידי סיום (אפילו באורח סמלי, לזמן קצר ולמראית עין), היו ראשי השלטון שלנו אומרים אמן על כל גחמה שלו. סכנת המנהרות והחדירות היתה אז מודחקת, בוודאי הטילים (שכבר נעשו לנו הרגל עד שכמעט לא ניתן לדמיין את החיים כאן בלעדיהם). אבל זה ממאן לקרות. אין מנוס מהמסקנה שהאוייב איננו מבין את המציאות המזרח-תיכונית באופן שבו אמנון אברמוביץ' ואודי סגל מבינים אותה. ובאופן מהותי יותר: אירגון הטרור הזה לוחץ עלינו מרה להודות בקיומו, ומסרב לתת לנו להמשיך לשקר לעצמנו ולומר שהיריקה בפרצופנו היא רק טיפטוף (כינוי חיבה מקובל לטילים).
ופתאום מתברר שההנהגה הנחושה מגמגמת. שאין לה מושג לאן מתקדמים מכאן. נכון לעכשיו ולאור חודשיים של מצב חירום נראה שצוות נתניהו-יעלון-גנץ כבר איננו מסוגל לשום מהלך מהותי, וזה למרות שהראשון מביניהם יודע היטב שקיים סיכוי בלתי מבוטל שזה יעלה לו באיבוד שלטונו. והסיבה להיסוס הממאיר הזה היא שמחיר סיום הסיפור הנוכחי (ובמלים מפורשות: השמדת החמאס, כיבוש הרצועה והחזקתה בידי צה"ל כמו לפני הסכם אוסלו) היא מחיר כבד מדי. לא, לא בגלל ההרוגים. מי שהיה חושש למספר ההרוגים לא היה סופג את 64 החללים שכבר נרשמו. הפחד הוא מלהודות שבמשך למעלה מעשרים שנה טעינו.
ואלו דברים שרואים רק מכאן, מהחזית: חוץ מהיופי הזה של הנוף, מהשקיעות המופלאות מעל עמק שכם, הולך ונחשף כאן פער אדיר בין ציבור המגוייסים וחיילי הצבא הסדיר לבין חלק מהעיתונאים, הפרשנים והפוליטיקאים. תהום פעורה בין שני אלו. שנות אור מפרידות ביניהם. אלו רוצים כבר לגמור את האויב, ואלו לוחצים על ראש הממשלה לא לנקוט באף צעד יעיל. אלו חדורי רוח ורצון ואוהבים את המולדת שלהם אהבה פשוטה, לא מסובכת, ואלו מותשים ממאה שנות לחימה וכנראה נטולי זיקה כלשהי לאדמה שעליה הם מתהלכים. אלו מוקירי מורשת ישראל המזוהים עם כל מילה של עופר וינטר, ואלו מתעבים את הסגנון המאמין שלו.
ואחרי הכל, ולמרות הבזבזנות האדירה שראשי המדינה כאן נוהגים במוטיבציה הציבורית שהתגלתה בחודשיים האחרונים – כשרואים את לובשי המדים ואת התגייסות העורף יש סיבה טובה להתעודד. ולו רק בשביל זה היה שווה להימנות על מגוייסי החירום. כי כמעט שכחנו (והיה מי שטרח להשכיח), אבל הפנים היפים של הארץ מתחבאים, כפי ששר אריאל הורוביץ. וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמין איך הם מופיעים, כמו רקפות בין הסלעים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם