לא נמלט מהרצח: חייו ומותו של הסלב מעולם הפשע
נחמן פרקש, אלוף הבריחות של ישראל, הלך לעולמו כשהוא מותיר חברים כאובים, חנפנים בדיעבד, תעלומות משפחתיות וניחוח תמידי של קנאביס
(מתוך הספר ‘זוכר כמעט הכול‘, אהוד בנאי)
באמצע שנות ה־70 הגיע בחור צעיר אל הוואדי המחבר בין ראש־פינה לצפת. אחרי שירות צבאי ושנות נדודים באירופה, ובלי אופק מוגדר להישיר אליו עיניים, הוא מצא צריף ישן להניח בו את הגיטרה ואת הראש. באותם ימים הפך בנאי, שם המשפחה שהורישו לו אבותיו, למקצוע.
בוקר־בוקר ירד בשביל עפר לבית הנבנה בשכונה הישנה של ראש־פינה, ומילא את הרווחים של אבני הבניין במלט לבן. “כּוּחלה“, קראו לאמנות המילוי. בלילה היה מצטרף אליו נחמן, נוטש את המערה על צלע ההר, לא מוותר על כובע המצחייה הצבאי והסיגריה, ויחד הם ניגנו לאור מדורה. אהוד בגיטרה, נחמן בחליל שיצר מקני סוף.
“כשבא לבקר אותי בצריף בוואדי היו שתיקות ארוכות, והדיבורים היו על נושאים ממש לא אישיים אלא יותר מחשבות שלו - על המצב, על הלילה המחושמל של ארץ כנען, על הערבוב האבסורדי ‘בין תנ“ך לטכנולוגיה‘ כדבריו“, אומר אהוד בנאי בראיון ל-nrg, ימים ספורים אחרי שנקבר נחמן פרקש, האיש והאגדה, הגלילית והפלילית.
“בזמן שהכרתי אותו הוא היה כבר רחוק מאוד מלהיות פושע. היה איש בודד, לא מתברג, קצת חתולי בהתנהגותו, אבל לגמרי לא מאיים או מסוכן, להפך, נראה תמיד פגיע וזקוק לתמיכה. אף פעם לא דיברתי איתו על העבר שלו, זה נראה אז כמו גלגול אחר. העוון הפלילי היחידי שלו בזמן שהכרתי אותו היה שימוש במריחואנה, וגם את זה לקח בהומור“.
בשנים ההן היה העלה הירוק שגידל פרקש לתצרוכת עצמית, עילה מספקת לצבוע את העיתונים בכותרות ענק. “נחמן מעשן כבר זמן רב ולא יכול להיגמל מכך“, צוטטה ב‘מעריב‘ בשנת 1972 בת זוגו ואם בנו העתידי. “פרקש נמלט מראש־פינה לאחר שנחשד בגידול קנאביס הודי“, נזעקה כותרת אחרת. ידיעות אלה היו כמובן תירוץ להיזכר בערגה במורשת הקרב הפלילית של פרקש ולספר אותה לדורות הבאים, למען יראו ויריעו. הציבור והמשטרה סירבו להניח למי שהעמיד מדינה שלמה על הרגליים וסיפק לאמהות איום בלתי ערטילאי לנפנף בו: אם לא תאכל את העוף, נחמן פרקש יבוא.
“השם של פרקש היה מפחיד הרבה יותר ממנו“, אומר עמיחי ישראלי, בעלי מלון האורחים ‘וילה תהילה‘, מעסיקו לשעבר של הפועל בנאי. הוא עוד זוכר את ימי “צמד רעים של ואדי ראש־פינה“. לאהוד הוא היה רץ לקנות כפפות שיגנו על האצבעות מפגעי הכוחלה (“במו ידיי הצלתי את הכישרון המוזיקלי“), את שכנו החמקמק לוואדי אירח לא פעם ולא פעמיים על שולחנו בווילה, אורח קרוא שהגיע גם כשלא קראו לו.
“נחמן היה מגיע לרוב יחף או בסנדלים מטולאים. צריך לאכול, אז הוא הגיע. הוא היה בן־אדם שוחר טוב, שפשוט לא הצליח להבין למה אנשים סוגרים בפניו את הדלת וקוראים למשטרה נוכח התנהגויות שנראו לו לגמרי נורמליות. למשל, להיכנס לחצר ולכסח עץ שלם מהתפוזים או הקלמנטינות שהיו עליו. מבחינתו זו הייתה ארוחה לשבוע. הוא סירב להבין למה אקט כזה מצליח להרגיז את האיכרים פה“.
גם בנאי, בין דפי ‘זוכר כמעט הכול‘, זוכר את פרקש בא לגבות מהבחור החדש במושבה מעשר עני, לקט ושכחה, אחרי שמשטרת צפת רוקנה אותו מתצרוכת העשבים השוטים שלו. “מגיע לי מדין תורה“, טען אז בפני בנאי. כשהבחור דרש ממנו להסתלק ונופף מולו במקל, פרקש ראה בו אדם קטנוני (“הרי יש לו חומר שיכול להטיס חטיבה שלמה של צנחנים“), אבל שמח עד מאוד שהתקיים בו הפסוק “בנאות דשא ירביצני“.
פעם הגיע פרקש לאכול אצל הישראלים בווילה תהילה, ובנם בן החמש העיר לו על חוסר נימוס מצדו. “הוא נעלב נורא, משך את מפת השולחן כמו בסרטים כך שכל הכלים והאוכל עפו על הרצפה, ועזב בזעם. אחרי שבועיים חזר כאילו דבר לא קרה“.
מפעם לפעם הסתבך - פה קטטה, שם קנאביס - והשוטרים תמיד היו שם ערוכים ודרוכים בשרוולים מופשלים כדי להביא כותרות. “בסופו של יום הוא היה קרימינל ממש בינוני. כל תהילתו קשורה בקריירת הבריחות שלו, שנבעה מחוסר יכולת לסבול מקומות סגורים“, מסביר ישראלי.
בימיו האחרונים התגורר פרקש, חסר־כול, במערה במירון. בתשעה באב נמצא מת בפתחה כשעל גופו חבלות. למודעת האבל הבלתי שגרתית שפורסמה בשבוע שעבר בעיתון ‘הארץ‘ עם היוודע דבר מותו אחראי עמיחי ישראלי. הוא מימן, ניסח וגם אסף את החתומים. את פרקש תיאר שם במה שנראה כמו הביוגרפיה הכי תמציתית עליו אי פעם: “חבר, אלוף אגרוף, חוטף נמרים, שודד בנקים ביש־מזל, שחמטאי טוב, חלילן בינוני, פילוסוף והומניסט, קורא מעמיק, איש שיחה קשוב, מרחיק נדוד, שואף חופש ואיש ססגוני“.
על חייו האישיים של פרקש, שמיצב את עצמו בתודעה הישראלית כאלוף הבריחות ואמן ההימלטויות, גם המספידים שגדשו את אמצעי התקשורת לא תמיד ידעו לספר. יצירת ביוגרפיה אחת קוהרנטית שלו, מתברר, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. כל שנותר הוא לקושש פרטים ולחבר אותם לפאזל שאיך לומר, חורק קצת בחיבורים. גם עובדה פשוטה כמו מתי הפך לחיגר, מתגלה כשנויה במחלוקת. אחד נשבע שזוכר את פרקש קטוע רגל כבר לפני עשרים שנה, אחר נוקב תאריך בדוק מלפני שבע שנים.
מי שהכיר אותו למעלה משני עשורים הוא משה אלבז, איש היישוב הגלילי קדיתא שפרקש עשאו לביתו מאז אמצע שנות ה־80, עד כמה שהיה ביכולתו להתביית. “נחמן נולד בשנת 1936 למשפחה חרדית אדוקה שנידתה אותו וניתקה קשר כיוון שיצא לתרבות רעה“, מספר אלבז. “כל חייו הוא חיפש את הדרך אליה חזרה. יש לו אח ואחות שנמצאים בארצות הברית, ורק לפני שלושה חודשים הוא ביקש מאשתי שתיצור קשר עם צופית גרנט כדי שתאתר אותם, כי לא שמר איתם קשר מאז שעזב את הבית“.
בלי גב משפחתי אבל עם רוח לחימה, צמח פרקש הנער ועלה במדרגות עולם האִגרוף. באחד הימים של אוקטובר 1954 הסתופפו באולם ‘גן רינה‘ אוהדי אגרוף בהמוניהם, לדרבי תל־אביבי של קבוצות בית“ר ומכבי. בסיבוב הראשון עוד הראה פרקש, הבטחה במשקל בינוני, נחיתות מסוימת למול אברהם לוי. בסיבוב השני התעורר לחיים והתנפל על יריבו. כשפרקש נתן לו שמאלית חזקה, לוי כבר התקשה להתרומם.
“משקם לוי נראה היה כאילו אין הוא מרגיש את האופף אותו“, התפייט כתב הספורט של העיתון ‘חרות‘. פרקש המשיך בהתקפתו, ובשתי מכות השכיב את יריבו במצב של עילפון. הקרב נסתיים בנוקאאוט בסיבוב השני, והקהל היה משולהב. כן, פרקש עשה זאת שוב. כמה חודשים אחר כך נבחר להיות אחד מ־13 המאושרים שנשלחו לתחרויות אגרוף בקפריסין נגד נבחרת הצבא הבריטי.
המשלחת הוכיחה את עצמה ושימשה שגרירה נאמנה לענף האגרוף הישראלי. פרקש שובץ באחד הקרבות אל מול מתאגרף אנגלי מרשים ששמו טוד. הקרב התחיל באופן די עייף, והמאמן מייק שטיינמן החליט להזריק בפרקש מוטיבציה. הוא ניגש אליו והורה לו לנצח את האנגלי ויהי מה. “מילים אלה הדליקו אש בלבו של המכבי, שפרץ כזאב מפינתו ואחר הפיל את יריבו שלוש פעמים לקרשים, עד שהלה לא היה מסוגל לקום“, התרשם שוב כתב הספורט.
מי שעקב בדריכות אחר כל הישג של כישרון האגרוף העולה, היה ילד צעיר בשם יורם לנדסברגר. דרכיהם של שני אלה עוד ייפגשו בין כותלי הכלא ומחוצה להם. בינתיים הפך פרקש לאלוף הארץ במשקל בינוני, אבל התהילה המקומית לא הניאה אותו מלהיכנס בדצמבר 1955 למחלבת תנובה, מלווה בעלם צעיר ששמו אהרן כהן ובשוטר לשעבר יהושע כ“ץ, לרוקן את הקופה ולצאת עם סכום של 8,389 לירות בכיס. במהלך השוד נפצע קשה הקופאי יהודה וורס.
משל היה אצטדיון אגרוף הומה, התמלא אולם בית המשפט בשעת השמעת גזר הדין, כשרבים וטובים עוד צובאים בחוץ. פרקש, שכבר התהדר בהרשעות קודמות כמו גניבת בקר בגיל 15, נידון לחמש שנות מאסר. מכריו המאוחרים יספרו שבקולו המרוסק הודה שהאקדח שלו עצמו היה אקדח קפצונים.
אמת או אגדה אורבנית, פרקש נדרש לרצות את עונשו ולא יכול היה לשאת את הכלא. לא אז, ולא בשנים המצטברות שבילה בהמשך בין כתליו. באחד מימי הקיץ של שנת 1958, בעת סיבוב בגינת כלא רמלה, ניצל את חוסר תשומת הלב של הסוהרים, קפץ מעל לגדר ורץ אל השדות. שלושה ימים ושלושה לילות שוטט, התמכר לשקט ולקולות, בדיוק כמו שעשה בארבעת העשורים האחרונים של חייו. לבסוף הופיע בראשון־לציון, בביתו של ד“ר רפאל רוזנר, מנהל השירות הפסיכיאטרי של שירות בתי הסוהר דאז. פרקש ביקש להודיע על הימצאותו, התחרט, ברח למול פרצופו המשתומם של ד“ר רוזנר ושוב חזר.
זו לא הייתה בריחה הוליוודית, בטח לא יחסית לאלה שבאו אחריה, אבל היא הייתה הספתח של אלוף הבריחות שהפך בעל כורחו לעבריין המפורסם במדינה. באחד הראיונות המרובים שהעניק לתקשורת שאל פעם: “מה עשו בזה שהכניסו אותי לכלא? לא פתרו כלום. שנים אני מתגלגל בבתי הסוהר, למה שאני לא אהיה נגד החברה? כשאתה לוחץ על האדם הוא מתנגד. ואני אדם עקשן. מהאגרוף למדתי זאת“.
“נחמן הסביר לי את כל המשנה שלו על כך שאסירים לא צריכים להיות בכלא“, מספרת איריס מזרחי הראש־פינאית, עיתונאית וחברה קרובה של פרקש. “הוא תמיד אמר שאם היו לוקחים שמורת טבע ושמים בה אסירים, דרך הטיפול בטבע הייתה להם תקווה, היה ריפוי. ברגע שסוגרים לבן־אדם דלת ונועלים את הנשמה שלו בכלא, לא יבוא התיקון“.
והתיקון לא בא. בדצמבר החורפי של שנת 1960, חמישה חודשים אחרי שחרורו המיוחל ממאסר, ומששב לממש את הפוטנציאל בזירה, שוב החל מצוד נרחב אחרי פרקש. ההאשמה שנתלתה בו הפעם הייתה שוד מזוין בשדרות ח“ן. משטרת ישראל קראה לאזרחים להיות ערניים, לפקוח עיניים, שמא יבוא פרקש אל מי שחושב שהשניצל של סבתא חרוך משהו. פרקש מצדו עבר באותם ימים שיבוט מוצלח, אלא אם יש דרך אחרת להסביר איך נצפה בו זמנית בצפון הארץ, בקריית־גת וברמת־גן. לבסוף נתפס, נשפט ונשלח לכלא רמלה.
בשישה במאי 1961, בין השעה שבע לשמונה וחצי, החליטו קברניטי הכלא לאוורר קלות את האסירים בעזרת הקומדיה הצבאית ‘באבט יוצאת למלחמה‘, בכיכובה של בריז‘יט בארדו. שני אסירים בלטו בהיעדרם בזמן ההקרנה. היו אלה רפאל (טומי) בליץ, שריצה מאסר עולם על רצח, ושותפו הטבעי לבריחה, האסיר הגברתן שכבר החזיק ברזומה אי אלו בריחות. בזמן שהאסירים נשלחו לחדריהם להתארגן להקרנה, התגנבו השניים לחדר רופא השיניים של הכלא והמתינו לעליית המסך.
בזמן שהקהל בהה בבארדו ובז‘אק שרדייה, ניסרו השניים את הסורגים בעזרת מסורית שהשיגו בשוק השחור המתנהל בכלא, וקפצו אל החצר. ממנה ניתרו אל החופש ונעלמו בשדות. הם תפסו טרמפ, התגנבו למשאית, הגיחו בחולון וגנבו אופנוע שאליו הייתה מחוברת סירה. כיאה לאסיר שיושב על רצח התיישב בליץ בסירה, נחמן חבש את כיסא הנהג, ושניהם רכבו לעבר מחסום השוטרים שכבר חיכו להם בזרועות פתוחות. פרקש ראה אותם, דמיין את החופש חומק ממנו שוב, ופרץ את המחסום.
בתסריט אופטימי היו אמורים השניים לנוע אל עבר השקיעה והדרור, אבל האופנוע עלה על מלכודת של מסמרים שפנצ‘רו את הגלגלים. בראש מושפל, כבול בשלשלאות ופצוע בברכו, שב פרקש לכלא. “מאז המאסר שלי, כל המחשבה שלי הייתה נתונה רק לדבר אחד - לחופש“, אמר כשחזר אזוק למקום הכובל ביותר עלי אדמות. שנתיים אחר כך, הפעם בכלא יפו, ניגש אליו בעיניים בורקות יורם לנדסברגר, אותו ילד מעריץ מן העבר, שמאז כבר שחה היטב בעולם הפשע. לנדסברגר הציע לפרקש לברוח איתו ביחד.
“לשאול את פרקש אם הוא רוצה לברוח מהכלא זה כמו לשאול אלכוהוליסט אם בא לו על איזה בקבוק וודקה“, כתב לימים ב‘פושע, כל החיים‘ (הוצאת כתר), ספר שיצא השנה ועוסק בלנדסברגר, מי שהיה, ובכן, פושע כל החיים. “בניגוד למראה הפראי שלו, ולהתנהגותו הגסה לפעמים, לפרקש הייתה נשמה של פילוסוף והוא היה בחור אינטליגנטי מאוד“, כתב עוד לנדסברגר.
“את הימים הרבים בכלא לא נהג להעביר כמו רבים מהאסירים בשיחות בטלות או במחשבות של ייאוש, אלא בקריאת ספרים, בעיקר ספרי פילוסופיה. לא פעם ראיתי לצד מיטתו ספרים שעוסקים במשנתם של אפלטון, שפינוזה ואחרים, וגם רומנים פילוסופיים ובהם ספריה של איין ראנד - שכבשו בכלא גם אותי“.
“הוא היה טיפוס רובינזון קרוזו כזה, כוחני, חזק, אבל אם הייתי צריך להגדיר אותו בהשוואה לפושעים אחרים, הייתי אומר שהוא היה עוף מוזר באישיות שלו“, מספר לנו לנדסברגר. “בכלא הוא היה מתבודד, כל הזמן קרא ושיחק שחמט. הוא היה שחמטאי נהדר. אבל מי שהיה מרגיז אותו זכה לסנוקרת, למען יראו וייראו. אני הערצתי אותו כשהיה באגרוף, והנה הוא בורח איתי ביחד. עד הבריחה הייתי עבריין רגיל, לא אחד מוכר בקנה מידה ארצי, אחרי הבריחה איתו פתאום נהייתי כוכב, ממש סלב“.
אבל בסוף תפסו אתכם.
“אפשר שלא?“
ואחרי כל זה, גם אתה חזרת לכלא כמה וכמה פעמים.
“איך אפשר בלי? אני עם הזמן הפכתי את הכלא לקייטנה. ובכלל, אם תקראי את הספר, תראי שהגעתי למסקנה שהמשיכה לפשע היא גן מולד. יש פושעים שלא צריכים את הפשע בכלל. אני מכיר מישהו שלא היה חסר לו כלום, נולד עם כפית זהב בפה, ואם היה מבקש כסף מאבא שלו הוא היה נותן לו כפול. אבל הוא חיפש כל הזמן אקשן. אולי אם יידעו שזה מולד, יבוא היום ויטפלו בעבריין כבר מינקותו“.
אתה מתאר את פרקש כאיש עדין מאוד, אבל במעשי השוד הוא השתמש באלימות.
“הוא כל הזמן אמר - גם לאסירים בזמן הכלא -‘אני צריך טבע, אני צריך הרים, ים, מרחבים, תנו לי אותם‘. כשהוא היה כלוא יצאה ממנו אלימות, ובמרחבים לא“. בשבעה ביולי של שנת 1967, מיד לאחר כיבוי האורות, החלו לנדסברגר, פרקש והשותף הנוסף נסים ערוסי (“מסוג הטיפוסים שאיתם לא כדאי להתעסק“) לנסר סורגים בעזרת מסוריות שהוברחו פנימה בתוך סנדוויצ‘ים.
בגלל מורכבות המשימה ומוגבלות הסנדוויץ‘ היו המסוריות נטולות ידית, ואצבעות הידיים של השלושה נפצעו ודיממו. השחר העולה גרם להם לדחות את הבריחה ללילה שאחריו. באותו לילה דילגה החבורה מעל גדרות התיל, במסלול שתוכנן מראש, עד לחומה שהייתה גבוהה מאוד. “הוא עמד על הגדר כמו איזה טרזן, קפץ ונחת נחיתה רכה כאילו הוא היה חתול. הסתכלתי עליו בסוג של הערצה. ממה בנוי האיש הזה?“ אומר לנדסברגר.
במשוכה האחרונה נפרד פרקש מהם לשלום (“הוא היה זאב בודד“), והם פנו לדירתה של דודתו העיוורת של ערוסי. כעבור יום בלבד אותרו לנדסברגר וערוסי, ונשלחו לכלא אבו־כביר. כלא יפו, מבויש ונכלם, נסגר. פרקש נעלם כלא היה. שוב החל מצוד ממושך אחריו, שוב דמיינו אנשים את פרקש ברחובות ובין העצים, אבל הוא התאדה ולא הותיר סימן.
בבוקרו של אחד מימי ינואר 1965 יצאו בנימין שפריר וזאב שינברג, אנשי קיבוץ נחל־עוז, לראות אם השדות הוצפו במים, צרה שמטרידה קצת פחות את אנשי הקיבוץ היום. מזוקן ושברירי ניגש אליהם בחור שטען שהוא טרקטוריסט מכיסופים הזקוק לטרמפ. שני הקיבוצניקים שהואבסו בשנה האחרונה בקלסתרון של פרקש זיהו במי מדובר והסכימו באדיבותם להעניק לו טרמפ ישיר, אבל למשטרת שדרות.
חוקרי המשטרה שמעו ממנו על חוויותיו במצרים, אליה חצה את הגבול אחרי הבריחה ההיא. פרקש קיבל מדים חדשים, התגלח והתרענן, לא שכח כמובן את כובע המצחייה הצבאי, וחזר אל המקום שהכיר היטב – כלא רמלה.
אם נקפוץ במשוכת הזמן, שנות ה־70 כבר עמדו בסימן רגיעה יחסית, מבחינתו של פרקש לפחות, ובכל זאת הוא נעצר בכל הזדמנות. פעם נמצא עם כלי עישון בחצרו של אליהו חדד, עוד עבריין ששמו נקשר בבריחה הרואית מכלא תל־מונד; פעם אחרת התריעו ציידים על מציאתה של גופה, שאחרי ניעור קל התגלתה כנחמן פרקש חי ובועט, וכמובן עם שרידי חשיש בכיסו. השוטרים לא התכוונו להרפות ממנו. בשנת 1974, רגע אחרי שעבר בהצלחה מסדר זיהוי בחשד לאונס, הוחלט שבאותו כסף כבר אפשר להעבירו מיד למשטרת מרחב הירקון, באשמת איום בזריקת רימון לשגרירות זרה.
תשעה ימים אחר כך נידון לשלושה חודשי מאסר על תנאי, לאחר שהורשע באיום על אחיו וגיסתו כי ישליך רימונים לביתם. נראה שאיום בהשלכת רימונים היה אצלו למטבע לשון שגור. שופט השלום קבע ש“יש לראות את המעשה בפרופורציה הנכונה, ונראה שהאיומים הושמעו בעידנא דריתחא וללא כוונה של ממש“. “נחמן היה אומר, ‘הם צריכים אותי, השוטרים‘“, מספרת איריס מזרחי.
“הרי על מה היו תופסים אותו בעשורים האחרונים? על ג‘וינט? אבל מה לעשות, יש עונת מלפפונים ואין על מה לכתוב, אז בואו נשים תמונה של נחמן פרקש. גם לא היה בו כעס עליהם, הוא ידע שמדי פעם הם צריכים את הכותרת. זה אפילו הצחיק אותו, זה לא שהוא הסתובב ממורמר. לשוטרים היה כבוד אליו, הם לא התייחסו אליו כאל עבריין. אפשר היה לראות את זה גם במותו, את הצער שלהם כשמצאו אותו“. בשנים ההן החל לבלות את ימיו ולילותיו בגאיות ובוואדיות, ישן במערות ו“ניזון כחיית השדה“, כפי שהפליא לתאר אותו אחד העיתונאים שעונת מלפפונים קשה פשתה במחוזותיו.
כשהיה קר נדד לים המלח, וכששוב התחמם שב לראות את הפריחה הצבעונית המתפשטת של ואדי ראש־פינה. עמיחי ישראלי זוכר אותו שוקד על ייצור החלילים מהקנים, משקיע זמן במדידת המרחקים הנכונים בין חור לחור. “איך להגיד את זה בעדינות? בפילהרמונית לא היו מקבלים אותו כחלילן, אבל כאוטודידקט בחליל הוא ניגן בסדר“, צוחק ישראלי. פרקש היה קופץ אליו לספריית העיון העשירה, לוקח ספר של הפילוסוף הרוסי אוספנסקי או של המיסטיקן היווני גורדייף (“אחרי שתיים־שלוש תזכורות גם היה מחזיר“).
פעם סיפר לו שכנו לוואדי, אהוד בנאי, כי הוא מתעתד לטוס לכרתים. “אתה מכיר את השביל הזה שחוצה את הוואדי? אז תדע לך שהשביל הזה מתחיל כאן, ומכאן ממשיך לצפת, ומשם לחיפה, ומשם עולה על הים ומגיע לכרתים, וכשתגיע לשם פשוט תרד מהאונייה, תמשיך ללכת ותגיע לאן שאתה רוצה להגיע“, אמר לו פרקש ולא פירש. את האפיזודה הכניס בנאי לספרו ‘זה המקום‘. את המסר ניצל למילות שירו הידוע ‘יוצא לאור‘, שהושמע לא מעט בשבוע האחרון.
“בשנים האחרונות ראיתי אותו פעמיים בקדיתא“, מספר בנאי. “הוא היה כבר קטוע רגל ונראה ממש לא טוב. כאב לי עליו, אבל לא היה הרבה מה לעשות. זו הייתה דרך החיים שהוא בחר - להיות נווד חסר בית שלא נכנס לשום מסגרת.
“באתי לתגמל אותו מעט על השיתוף המשמעותי שלו בשיר הזה. השיר ‘יוצא לאור‘ הוא לא על נחמן, אלא נכתב בהשראתו עם המשפט ההוא שאמר לי: השביל הזה מתחיל כאן. הדברים שכתבתי בספרי היו ממש כמו שכתבתי, ומעבירים את תמצית הקשר שלי עם נחמן בזמן ההוא“. השמועה על אלוף הבריחות שמצא שקט בהרי הגליל עשתה כנפיים והגיעה לאוזניו של בוקי נאה, כתב הפלילים של ‘מעריב‘ דאז.
“בזמנו הצמידו לי עיתונאי צעיר וחדש שרצו שיהיה כתב שטח, והוא לא מאוד התלהב מהרעיון“, אומר נאה. “מישהו אז זרק לי משפט על זה שפרקש נראה במערות בצפת, ליד נחל, ופעם ביומיים־שלושה יוצא לקבר האר“י. תפסתי את הכתב ואמרתי לו – תקשיב לי, תעשה כתבת מוסף עליו. אותו בחור הלך לארכיון, ובהמשך פגש את פרקש והכתבה הופיעה במלואה תחת שמו של הכתב העולה, יאיר לפיד“.
שני המתאגרפים ודאי מצאו נושאי שיחה, אם לא על משבר הדיור אז לפחות על נוקאאוט ומשקל. “תראי עד כמה נחמן פרקש כבר לא היה רלוונטי בעולם הפשע“, ממשיך נאה. “לפני עשרים שנה נכנסתי לאולם המעצרים בבית משפט בתל־אביב, ואני רואה את נחמן כולו מסמורטט שוכב שם על ספסל, נראה כמו הומלס. הוא קפץ כנראה לאזור, הרגיז שוטרים בחוף הים. אנחנו עומדים ומדברים, ועוברים שם עיתונאים ואומרים לי: מי זה ההומלס הזה שאתה מדבר איתו? אמרתי להם ‘זה נחמן פרקש‘. הם הסתכלו עליי ושאלו: מי זה נחמן פרקש? כלומר, כבר אז הוא היה עתיק“.
“לתקשורת היה כזה שקט, וכשחיפשו איזו עלילה, עלי בבא או סיפור לילדים, הגיעו לנחמן פרקש שהפך לדמות. בשנים האלה לא היה מישהו אחר לדבר עליו“, מסביר אלבז.
באחת הידיעות על מעצרו התורן של פרקש, במאמר אגבי לגמרי ובאותיות קטנות, נכתב כי הוא נישא לאלמנה, אם לשלוש בנות, אך הנישואין לא צלחו. בשנת 1972 נודע כי פרקש עומד להיות אב. איריס מזרחי עוד זוכרת את אותו ילד חד־פעמי מסתובב בראש־פינה, “עם איי־קיו גבוה בהרבה מהממוצע, אבל עם נפש שלא ידעה מנוח“.
“יעקב היה גאון. אחד, יחיד ומיוחד“, אומר אלבז. “עד גיל 12 חי אצל אמו ומאז היה בקדיתא, ילד של כולם. אפילו עשינו לו בר־מצווה בכותל. השם סוּ, שהופיע באמצעי התקשורת, כנראה ניתן לו מאת גורו בהודו, אבל שמו היה יעקב. עלם מבריק, שידע לצטט את שפינוזה ומאיר אריאל ומי לא.
“ערב אחד לפני כמה שנים ישב יעקב עם נרקומן בצפת. הבחור הזריק לו סמים באופן לא טוב והוא מת ממנת יתר. הוא לא היה נרקומן, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שלו. טרגדיה של ממש. נחמן לא דיבר על המקרה, אבל ידענו שיעקב הוא כל מה שהיה לו בחיים. תמיד ניסה לקרב אותו אליו, אבל יעקב כמותו היה נע ונד ולא יכול היה להישאר“.
“נחמן לא סיפר אף פעם על המשפחה. לא נגע במקומות כואבים. אבל כשיעקב נפטר ידענו שהוא שבור“, אומרת מזרחי. שנים קודם יצאה מזרחי, שדרנית רדיו ‘קול הגליל העליון‘ ועיתונאית ‘מעריב’, למסע בעקבות מתבודד ובעל רקורד פלילי מסוג אחר, אריה דרעי שמו. השמועות אמרו שעם הינתן גזר הדין, יצא דרעי להתבודדות בין הרי הגליל.
“הגעתי לאזור מירון, ואני מחפשת את אריה דרעי. מרחוק אני רואה ברחבה מישהו עם כלב. התקרבתי אליו וראיתי שזה לא אחר מנחמן פרקש. שאלתי אותו אם ראה במקרה את דרעי; רדיו או טלוויזיה הוא כמובן לא צרך, אבל הוא ידע הכול על הכול. הוא רק אמר שהרי הגליל טובים לאנשים שמחפשים מקלט לחיים עצמם, ואם דרעי הגיע לשם, הוא בא לעשות עם עצמו איזושהי עבודה ואסור להפריע לו“.
בהזדמנות זו שאל אותה פרקש אם תואיל לקנות לו מים מינרליים. “אמרתי לו שיש פה ברז“, היא משועשעת, “אז הוא אמר לי שגם לבן־אדם שחי בטבע יש עקרונות. הוא הסביר ש‘מקורות‘ לא מטפלים במים כמו שצריך, הצינורות מלאים בחיידקים, ולכן הוא שותה רק מים מינרליים. הוא היה כזה אציל“.
באחת מנסיעותיו לים המלח פגש בבחורה שנשאה ייחוס - חביבה אלפרון. “הוא הציג בפניה את הרעיון לקחת אסירים, להוציא אותם מבתי סוהר ולרפא את האנשים בדרכים אחרות“, מספרת ל‘, חברה קרובה של פרקש בימיו האחרונים, המבלה לא מעט באזור מירון.
“חביבה התלהבה ממנו, או מהרעיונות שלו, ועלתה איתו לקדיתא. הם גרו שם תקופה, אבל בעקבות סכסוך נחמן עזב את היישוב“. עם קצבה עלובה מביטוח לאומי, ומתוספת קלה של קיבוץ נדבות, קושש פרקש בימיו האחרונים פרוטה לפרוטה כדי להצטייד בעוד קצת מריחואנה. לקט ומעשר כבר לא היה יכול לאסוף. בן 79, בלי רגל ובלי נחמה, מצבו הידרדר.
“ככל שהוא הזדקן, ובמיוחד אחרי המוות של יעקב, הוא היה פחות נייד, ומלחמת ההישרדות שלו הייתה קשה יותר. בעבר יכול היה לשבת בלילות ינואר ליד מדורה, ובשנותיו האחרונות כבר פחות“, אומרת מזרחי. “הוא לא בא להתארח או להתנחל, לא היה טפיל. הוא היה איש עם כבוד שכל הזמן התחבר לאנשים שהיו אאוטסיידרים, מוחלשים ומנודים. הוא היה שם במאה אחוז בשבילם, ולא נותר מי שיהיה בשבילו. באיזשהו אופן הוא מזכיר לי קצת את שלמה קרליבך, שהיה מחובר לכאב שיש באנושות“.
קרליבך, רובינזון קרוזו, עלי בבא, זורבה היווני - תלוי את מי שואלים - נמצא מת ביום שלישי שעבר, בפתח המערה שבה התגורר. בשל סימני האלימות שעליה נשלחה הגופה לנתיחה באבו־כביר ואז שוחררה לקבורה. כמה מחבריו משוכנעים שפרקש נרצח, המשטרה, יש לציין, בודקת את כל כיווני החקירה.
בשעות אחר הצהריים של יום חמישי ליוו אותו עשרות בודדות בדרכו האחרונה אל בית הקברות של מירון, המרוחק רק שלושים מטרים מהמערה. “תסלחי לי, אבל בלוויה של מי שהיה לי מורה ואבא, איש ענק, הייתה לי תחושה של מצעד חנפנים“, אומר אלבז.
"כשהיה חי הם הרי לא היו מסוגלים להגיד לו, נחמן, תפאדל, מה אני יכול לעזור לך. הם סלדו ממנו. ועכשיו, אחרי מות קדושים אמור,
ביום שישי שעבר, בתוכניתו בגל“צ, השמיע אהוד בנאי סקיצה משיר שמעולם לא יצא לאור, ושמו מלמד על מקור ההשראה: “נחמן ברח“. “לך למים / לך מאחרי הצאן / אולי הלילה / תגיע שעת רצון / זה לילה בלי ירח בלי כיוון בלי רחמים / נחמן ברח...“
“כפי שאת רואה נחמן נתן לי השראה רבה, וצר לי מאוד על מותו“, חותם בנאי. “הוא היה בעיניי נביא יחפן ומרדן, שחי לעומק את ההוויה הכנענית־יהודית־גלילית, עם רוח חופשייה, ללא יכולת או רצון להיכנס לשום קופסה או מסגרת. יש לא מעט בדידות וכאב בדרך שהוא הלך בה, וכך גם נפטר. אהבתי אותו באמת. יהי זכרו ברוך“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם