היינו בצו 8, חזרנו - ומה עכשיו?

שלחו אותנו הביתה, אבל אנחנו לא חזרנו, עוד לא. לא נחזור עד שאחרון הילדים בנחל עוז, בסעד, בכפר עזה, ביד מרדכי, בסופה, בחולית, בניר עוז, בעלומים ובכל מקום יוכל לישון בשקט

איתמר קרמר | 26/8/2014 11:05

תגיות: צוק איתן

אני מזהה אותם בכל מקום - גם אתם. קצת יותר שזופים, רזים אולי בקילו-שניים, נדמה כי אבק המדבר עדיין אחוז בגבות ואולי בקמטים הקלים. המבט המבודח לעיתים לא ממוקד לגמרי, לפעמים שטף הדיבור עוצר, הסיגריה מודלקת בתנועה מיכנית, היד מנערת זבוב בלתי נראה.

המילואימניקים של קיץ 2014 חזרו ברובם הביתה, בנתיים.

חזרנו, וכאילו כלום. יום לפני שנקראתי בצו 8, בפעם הרביעית, לקחתי את הילד באמצע הלילה לחדר המדרגות, ואת אותו הדבר עשינו גם ביום בו חזרתי הביתה. כאילו כלום.

אתה חוזר לעבודה, לשגרת היום יום, הכל נראה אחר, איטי יותר, חלש יותר, אחר.

הקצב האינטנסיבי של הפעילות, המולת חיילים ורק"מ, תעוקת הקרב ותעוקת האין-קרב, כולם עצרו בחריקה, הגוף זוכר את המדים המלוחים מזיעה, את השכפ"ץ, את רצועת הקסדה, את השינה בנעליים, את אי-השינה הרצופה, את אי- השקט.

ופתאום, שקט. אי שקט נענה בשקט. הטיול בפארק מריח אחרת, הפאבים של תל אביב סוערים יותר, פרועים יותר, רחוקים.

לא פגשתי שמאלני אחד במילואים. אבל גם לא ימני, או דתי, או הומו, או צפונבון, או רוסי או אתיופי. פגשתי חובש, מ"כ, צלף, נגביסט. פגשתי לוחמים מקצועיים, מסורים, אחראיים, צמאים למשימה.
ביצענו. חלקנו נכנס "פנימה", חלקנו נשאר "בחוץ". באנו כי קראו לנו, באנו כי אף אחד לא מוכן להשאיר את החברים לבד. מילואימניקים לא משחקים שש בש, המילואים של היום רחוקים אלפי שנות אור מויקטור וסרג'יו קונסטנצה. חייל מילואים שמתגייס בצו שמונה הוא לוחם בכל הווייתו, מתורגל, מצוייד באמל"ח חדיש, מוכן אך לא שש אלי קרב.

גדלנו על ברכי הסיסמה "לא חוזרים עד שמבצעים". ובכן - חזרנו. חזרנו לנהל עסקים, חזרנו ללימודים,

למשפחה, לדירת הרווקים, לבתי החולים, לבתי הקפה, ללשכת התעסוקה.

ויום לאחר מכן נהרג דניאל הקטן. התחושה קשה, אפילו נוראית. הכשלון הוא אישי, הוא כואב הוא לא מרפה. אתה חש צורך להתנצל, להסביר והלב לא ניחם. מי שלא גויס שואל, בודק, מפציר, מלא רעיונות יצירתיים, כולם יודעים, כולם גנרלים. אתה רואה את חברי הקבינט מתקוטטים ואתה אומר תודה שלא אחריהם אתה הולך אלא אחרי מפקדים הראויים לכך.

צה"ל שאני מכיר חזק מספיק על מנת למוטט את החמאס. החברה הישראלית שאני מכיר חזקה מספיק על מנת לעשות שלום. דרך הביניים שבה אנו מתנהלים בקיץ הזה לא מכירה בחוזקתו של צה"ל, לא מעריכה את חוזקת החברה. מדינת ישראל נולדה כדי ליזום, להוביל, לנצח. המילואימניקים של 2014, לפחות אחד מהם, היו מוכנים להישאר שם עוד שבועות ארוכים בכדי לנצח, בין אם הנצחון יושג בקסבות ובין אם על שולחן המשא ומתן. שלחו אותנו הביתה, אבל אנחנו לא חזרנו, עוד לא. לא נחזור עד שאחרון הילדים בנחל עוז, בסעד, בכפר עזה, ביד מרדכי, בסופה, בחולית, בניר עוז, בעלומים ובכל מקום יוכל לישון בשקט.

יידעו חברי הקבינט, יידעו מנהיגי הציבור, יידע החמאס, יידעו הפרשנים והראשים המדברים: עמוד השדרה של החברה הישראלית חזק הרבה יותר ממה שאתם חושבים. הקיץ הזה לא יכול ולא אמור להסתיים כפי שהתחיל.

ואחרי שהכל נגמר, אתה מחבק את הילד חזק, שואף אותו לעומק והוא שואל אותך - "אבא, גם אני אלך למילואים?" וכמו אבא שלי בתורו, גם אני אמרתי לו - "לא, חמוד, כשאתה תגדל כבר יהיה שלום". הגיע הזמן לקיים הבטחות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו