ראשי » חדשות » דעות

שיח של שנאה מרעיל אותנו

כשהחזון שלנו כושל אנו עוברים לשלילת החזון של אחרים. זה לא עושה טוב, ומאיים על החברה בהתפרקות

הנשיא הצרפתי, שרל דה-גול, אמר פעם: "לאהוב את העם שלי זו פטריוטיות; לשנוא עמים אחרים זו לאומנות". בפארפרזה על האמירה הזו, אפשר היה לומר בימים האחרונים: לחנך ולשאוף לכך שיהודים יתחתנו עם בני זוג יהודים זו עמדה יהודית מבורכת; להפגין כנגד יהודים שבחרו אחרת, קל-וחומר לקלל את בני זוגם ו/או את בני עמם של בני הזוג, כבר משדר גזענות, ובוודאי שנאה. כדאי גם לחשוב על מציאות הפוכה: לו היו נוצרים מפגינים בארה"ב כנגד נישואים מעורבים עם יהודים, גם יהודים שמלכתחילה אינם מעוניינים בהתבוללות לא היו חשים בנוח.

עוד כותרות ב-nrg:
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
• ביונסה וג'יי זי מפריכים את השמועות
• בת 99 במירוץ לתפור אלף שמלות לילדות אפריקה

ככלל, המשמעות הרחבה והעמוקה של דברי דה-גול היא שצריך להיזהר מאוד מתרגומם של ערכים פוזיטיביים, נעלים ככל שיהיו, לשפה נגטיבית של שלילת, קל-וחומר שנאת, המתנגדים להם או הסוטים מהם. בשיח הישראלי של השנים האחרונות זה קורה לא רק בין יהודים וערבים. המסר הראשוני של מחנה הימין היה קידום פוזיטיבי של רעיון ארץ-ישראל השלמה. המסר הראשוני של מחנה השמאל היה קידום פוזיטיבי של רעיון השלום. אבל ככל שעברו השנים, ובמיוחד ככל שהתברר שהחזונות הפוזיטיביים של שני המחנות נמצאים במבוי סתום – אין הרבה 'קונים' בימים אלה לא לרעיון ארץ-ישראל השלמה ולא לרעיון השלום – התחלף החזון החיובי במסר נגטיבי של שנאת היריב והאשמתו בכשלון החלום.

זה תהליך שאולי אפשר להבין אותו ברמה הפסיכולוגית. במיוחד ניתן להבין אותו כשמחנה אחד פותח בשיח נגטיבי, וקשה מאוד לעמוד בפיתוי ולא להשיב באותה מטבע. אבל גם אז מדובר בתהליך מסוכן מאוד, בלי קשר לשאלה הפחות חשובה 'מי התחיל'. כי שיח נגטיבי מרעיל את החברה כולה; הוא מזמין במהותו מדרון

חלקלק של הקצנה כנגד היריב, שמצידו יגיב כמובן בהקצנה נוספת, וחוזר חלילה – עד הפיצוץ. השיח הישראלי של החודשיים האחרונים, גם בין יהודים וערבים וגם בין שמאל לימין, מתאים מאוד לתיאור הזה. זה לא אומר שהגישה המועדפת היא 'הגשת הלחי השנייה'. מה שדרוש הוא דחייה תקיפה וברורה של עויינות היריב – במקרים של אלימות פיזית או הסתה, גם שימוש באכיפה פלילית – לצד המשך ההתמקדות בקידום פוזיטיבי של ערכיך המקוריים, לא בשנאת היריב.

יתר על כן: שיח של שנאה מרעיל לא רק את החברה ככלל, אלא גם את המחנה הספציפי הנסחף לה. דוגמא מובהקת לכך מספק בימים אלה ממש המזרח התיכון: חסן נסראללה נוהג במשך שנים לשבח את 'אהבת המוות' של אנשיו, ולהתרברב שהיא עתידה להבטיח להם נצחון על 'אוהבי החיים' היהודיים. הוא לא הביא בחשבון שטיפוח של 'אהבת מוות' סופו שלא יופנה רק נגד 'האויב הציוני', אלא גם יקרין פנימה על מחנה 'אוהבי המוות' עצמם. היום, כשהוא מוצא את עצמו מפוחד מ'אוהבי המוות' הגדולים עוד יותר של דאע"ש, מי יודע, אולי יתפנה נסראללה – או לפחות אחרים במחנהו – לקצת חשבון נפש.

מהמתרחש באזור ניתן ללמוד עוד לקח אקטואלי חשוב הנוגע לענייננו: מדינות שלמות ברחבי המזרח התיכון מתפוררות בימים אלה ליסודותיהן השבטיים. אם לא ניזהר, לא מובטחת לנו שום חסינות מזליגת התהליך הזה גם לתוכנו. גם בישראל יש שני שבטים מרכזיים, יהודי וערבי, שיש ביניהם מתח רב. מי שלא רוצה להגיע לתסריט של חלוקה פיזית של שטחי המדינה (אפילו בתחומי 'הקו הירוק') בין אזורים בדומיננטיות יהודית לכאלה שבדומיננטיות ערבית, כדאי מאוד שיפעל להרגעת הרוחות, ובוודאי לא להלהטתן.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

יאיר שלג

עיתונאי ב'מקור ראשון' וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מחבר ספרים על החברה הישראלית

לכל הטורים של יאיר שלג