בואנה, הם חבורת מטורפים פה
אם אנו, הנשים, לא ניקח אחריות על עצירת המהומה הזו שרק תעשיית הנשק מרוויחה ממנה, לא נוכל להמשיך לומר שזה "לא בשמנו"
מילא אני, הרהרתי לי, שאין לי בגרות, ופחות או יותר בכתה ד' סיימתי את הקריירה האקדמית שלי, זוכרת במעורפל שיעור אזרחות אחד שנכחתי בו בחיי, שגם בו כל הזמן שאלתי את רקפת שישבה לידי על מה לעזאזל מדברים. לא פלא שלקח לי עשרות שנים להתאפס על מה זה דמוקרטיה, ואיך היא קשורה אליי. שזו לא רק עבודה לחבורה מדושנת בחליפות, סיגרים, ומנדט לנהל כל דבר ועניין, אלא גם אחריות שלי. אבל אני תוהה מה התירוץ של כל החננות שכן היו בשיעורים וחרשו לבגרות? איפה היו כל אלה שעשו תואר ראשון כלשהו, או עבדו בשירות הציבורי? לא ידעתם מהם השלבים בדרך לשלטון שמקובל עליכם? כולם כצאן לקלפי?
בייחוד מטריד אותי המצב בקרב הנשים, שלאורך כל החודשיים האחרונים אני שומעת קורסות רגשית, כפי שלא זכור מאז ימי לבנון העליזים. תחילה סברתי שזה בשל אופי הלחימה וניהולה, שגובה קרבנות שווא יומיומיים, מערער את הקיום בשלל רמות ואופנים בחצי מדינה לפחות, אינו מוכרע ואינו נותן אופק.
אך במהלך חודשיים התחדדה האימה בקרב חברותי בנות כל המגזרים, מכך שכל זה נעשה בלא שאנחנו מעורבות, שדרך החשיבה שלנו לא קיימת בהכרעות, ושסולם הערכים שלנו מוכרז כלא לגיטימי, במידה והוא מכיל שמץ של רמיזה לרחם, ולחמלה המזוהה איתו. אנחנו מתמודדות עם עוללים מפורקים, הריסות מיתיות, הידיעה שהבן יתגייס עוד שנתיים, וכל זאת, מבלי שאנחנו מיוצגות. את המלחמה מנהלים גברים משני העברים, כשבגבם מחמרים המרוויחים העיקריים מסידור ההון שלטון הקרוי מדינה, רשות או ארגון טרור, גברים גם הם.
שנים הרבה אנחנו מפוזרות ומפורזות מנשקנו. חברותיי ואני, הגננות והאמניות, הפסיכולוגיות ומנקות הבתים, המלצריות ונשות האקדמיה, לא העלנו בדעתנו עד כה דריסת רגל רצינית, גדולת היקף ומחושבת בעולמם של קובעי המדיניות. רובנו לא מחונכות לחשוב בכזה קנה מידה, מסתפקות בשיאנו במגדל שן מקצועי, או שורדות באימה חשכה מפחד המעקלים.
עכשיו זה משתנה. ואינני מדברת על התגנבויות יחידים שביצעו נשים תחת כנפי השריון. אנחנו זקוקות לכוח גדול בהרבה מזה, שייצג את היותנו הרוב באוכלוסיה. כוח מכריע שיוכל לשנות את המפה המדינית, את סדרי העדיפויות. אני מסתכלת אחורה על האלקטורט האדיר שטמנו בוודאי בחובן "ארבע אמהות" ולבי נחמץ. אנחנו מדברות בלי סוף על שוויון ופמיניזם, בעוד אנחנו חיות עם זה שחבורת פירומנים תאבי בצע שולטת במזה"ת ומנהלת מעל ראשינו מלחמה, שבה איננו אלא סטטיסטיות, תפאורה לטילים. השימוש בנו הוא אינסטרומנטלי, מפעל לבשר תותחים.
הנשים המעטות שמסתובבות במסדרונות המועדון של מקבלי ההחלטות, מהוות חבורת מעודדות עם השפעה מינימלית בעת לחימה, פחותה אף מזו שביומיום. ואחת היא לי אם הן מימין או משמאל, כי ההגדרות ההלו כבר לא תקפות עבורי. ביטלתי את הימין והשמאל, מרגע שהבחנתי שבמרכז הזירה הפוליטית, ממש כבמגרש הכדורסל, יש ערימות של כוח, וכסף גברי, כשבשוליהן מרקדות הנשים על הפרקט, חשופות בכל רגע נתון לחטוף אש סקסיסטית על לבושן, קולן, או אורח מצמוצן, ממש כאחרונת המעודדות.
כל זאת מוטח בפרצופי שבעתיים בעת הלחימה ומעיד נגדי כי הסרתי אחריות. לא יצרתי אלטרנטיבה משך כל שנותיי הבוגרות. לא אני, לא אתן ולא אתם. האמנתי שזה ג'וב בתורשה גנטית של נסיכי חרות ומפא"י, שעדיף שאתמקד במה שאני מבינה בו, ובינתיים הפקרתי את השדה. כולנו הפקרנו את השדה. זו בשום פנים ואופן לא מלחמה שאני רוצה בה, זו מלחמה שכואב לי בכל אבר ונים לקחת עליה אחריות, משל הייתי גדודי עז-א-דין אל קסאם, אבל אין לי באמת ברירה, כי מה שבטוח, היא אכן כן ובאופן מובהק מנוהלת בשמי.
מה עשיתי כדי שהיא לא תתחולל? והקודמת? דידיתי לקלפי בחוסר חשק? הפצעתי בהפגנה כזאת או אחרת? כל פעולה שלי היתה מנותקת ורחוקה מהשלטון, שבעשרים השנים האחרונות צבר קשרי הון שהרחיקו אותו מבוחריו בדומה לחללית שהתנתקה מכוכב האם ומשייטת לה עם מטרות ואינטרסים עצמאיים ולא פעם הפוכים לאלה שבשלהם נשלחה מלכתחילה.
אבל מי אני, אשה חצופה וחסרת הכשרה, ידע או קשרים? הרי יש פה ארגון טרור, מנהרות, איום ברור ומיידי, אין פרטנר. מה את היית עושה? שואלים אותי במפגיע כל אימת שאני פוצה את פי. נגיד שאת ביבי, תני לי עכשיו תוכנית בעשרה שלבים!
אז תשמעו קטע מפתיע: אני לא ביבי. וזה כל העניין בעצם, שאני לא הוא. אני לא הייתי מחזיקה מיליון וחצי איש שהופכים לשני מיליון, במצור מ-2007, פשוט כי אני קרציה. לא היה עובר חודש בלי שאני מציעה הסדר ומתעקשת לשבת עליו. לא רוצים לשבת איתי? אני אנג'ס! תשאלו את כל האקסים שלי אי פעם.
אני שונאת לראות דברים פתוחים ומצבים לא הגיוניים. אם הייתי יודעת על מנהרות הנחפרות במרץ לתוך קיבוצי הדרום, כאשר תחקירני מבט שני ממפים אותן לפני צה"ל, הבושה היתה אוכלת אותי, והייתי מעמידה את מצרים, טורקיה, קטאר והאו"ם על הרגליים למצוא פתרון. אני לא ביישנית כמו ביבי לגרור את זה שמונה שנים, הייתי משגעת את כולם יחד עם שרת החוץ ושרת הביטחון שלי.
זה נשמע הזוי אמנם, אבל עובדת סוציאלית וכלכלנית נודניקיות לאללה מליבריה, סיימו שם סכסוך דמים של שנים עם נובל בכיס וראש ממשלה בשביס. נוטים לזלזל בניג'וס, ולא בצדק.
מה הייתי עושה ערב הלחימה הנוכחית, למשל, במצב שחמאס עם הגב לקיר כלכלית, מאיים שאם לא נאפשר העברת כספים מקטאר הוא יתפוצץ?
אז אני מודה שקצת היה מדגדג לי להרים רגליים על השולחן בלשכה, עם הכפכפים, להצית סיגריית טבק לא משובח מגולגלת בעבודת יד של עצמי, להשתעל ולהורות למזכיר המסור שלי להכניס את נציגי חברות הנשק הישראליות שתקעתי בהמתנה בחוץ עד בוש. "חמודים שלי", אני אגיד להם, "אני מבינה שאתם זה המדינה והמדינה זה אתם. אני מבינה שזה נראה לכם אחלה מומנטום להמטיר קצת אמל"ח ייצוגי ולעשות אחרי זה קופה נאה של מכירות בעולם, וזה מפתה להסלים כשמפלצת חמאס משותקת בפינה, ונכנסת לממשלת אחדות עם פתח, כמו פוסי קאט.
"אבל הסכיתו נא רגע" - אומר להם בלאט – "בנים של חברות שלי מתגייסים בדיוק עכשיו, ואין מצב שאני מכניסה אותם לשם קרקעית או מעמידה אותם על הגבול כברווזים במטווח, ויש לי חברות שגרות בעוטף ובא להן לנהל חיים נורמליים, גם אם כל החיים שלהן לא שווים שנת מכירות אחת של רכיב אופטי שאתם מייצרים.
"אני מבינה שזה אולי נחשב בגידה מה שאני אגיד עכשיו" - אנמיך את קולי ואישיר אליהם מבט – "אבל גם זה ממש יכאב לי ברחם לראות תינוקות עזתים מפורקים לחתיכות, גם אם זה בוגד בהון שלכם, חבורת קרציות סוחרי מוות, אז עשו טובה ועופו לי מהחדר, או שתתרמו סכום נאה לתהליך והשיקום של כולנו מההרס שזרעתם, ורק אחרי זה צאו."
בואנה, אני ארים טלפון לא-סיסי, אחרי שאסדיר את נשימתי. בואנה, הם חבורת מטורפים פה. איך המטורפים שלך מתקדמים, יא אח?
את רוצה
זה נשמע לכאורה מסובך לנבוח עליהם, ולשבת לשנים של בניית תהליך עד שכולן ייצאו בתחושה סבירה, למן המתנחלת ועד לפלסטינית. בימים אלה, כשאני ונשים רבות נוספות מצויות בתהליך של הקמת תנועה פוליטית, שאינה רואה ימין ושמאל אלא רק שקט תעשייתי לכל, בין הנהר והים, אנחנו באמת תוהות מה עוצר את ביבי מלעשות את זה 70 הרוגים אחורה. 1630 הרוגים אחורה.
הנחת העבודה שלי היא שזה רק כי יש לו מלא אורח חיים לתחזק. הוא צריך הרבה הון סביבו ואין לנו פניות נפשית לצמיחה. אני אחסוך מכם את כל זה, כי אני פחות אוהבת בריכה בבית, ולים במילא (עדיין) הכניסה חינם. אתם עדיין נותנים לו 107% תמיכה, 89% תמיכה, 38% תמיכה, או שהתפכחתם קצת?
תענו לי אחר כך, קטאר על הקו.
הכותבת היא: במאית, מחזאית ופעילה פוליטית. אמא של אוריה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם