אם רק היינו יודעים, לפני שהיה מאוחר מדי
איננו מודעים עד כמה צעירים המגיעים לרגעי משבר עלולים לפגוע בעצמם. הסיפור של משפחת דולב יכול ללמד את כולנו
ברגע אחד שבו לא הרגיש דבר מלבד כאב וחוסר תקווה הוא בחר לעשות מעשה שאין ממנו דרך חזרה, ואנחנו התקשינו להבין איך נפלה עלינו המהלומה הזאת.
רן לא השאיר אחריו מכתב. היו כמה רמזים, שהבנו את משמעותם רק כשלא יכולנו כבר לעשות דבר.
ורד ויורם דולב, עם של רן ז''ל
רן גדל במשפחה רגילה. ילד אמצעי בין שני אחים. למד בקלות, אהב ספורט, שיחק כדורסל בליגה בהפועל חולון ובמגמת הכדורסל בתיכון.
הכדורסל היה לאהבה גדולה. וכאן הוא חווה הצלחות, למד אכזבות ואני חשבתי שזה מחשל ומכין לחיים יותר מהכל.
שלחנו אותו לצבא בתקופה טובה ורגועה יחסית. מבחינה אישית לא דאגתי כלל: היה לו כושר גופני, הוא היה חברותי וכזה שמסתדר בכל מקום.
רן מילא את המוטל עליו באופן משביע רצון. עבר את הטירונות וההכשרה, עשה קורס מ"כים, שירת שנה במוצב בצפון ואחר כך במשך מספר חודשים היה סמל מחלקה של טירונים בבסיס ההכשרות של החיל – תפקיד עליו חלם כמעט מן ההתחלה. הוא עבד קשה ימים ולילות והיה מאושר. נשארו לו שמונה חודשים לסיום השירות.
ראינו את הסוף של השירות. רן כבר דיבר על תוכניות לאחר השחרור ושיתף בהם. הוא נשלח בהסכמתו בחזרה לצפון לאחד הבסיסים להיות רס"פ – תפקיד צ'ופר לסוף השירות.
שם היתה הנפילה. רן הספיק להיות שם כחודש וחצי בלבד.
כשהגיע הביתה שמנו לב שמשהו אצלו לא כמו תמיד. פחות שמח, שקט מהרגיל. כשדיברנו, הבנתי שאינו מרוצה מהתפקיד אליו הגיע. הוא דמיין והתכוון למשהו אחר ומהות התפקיד לא מוצאת חן בעיניו. מצד שני הוא אמר לי ולעצמו שלא נורא – התנאים נוחים, יש יציאות טובות וממילא סוף השירות קרוב.
הוא תיפקד. הבנו ממנו שהמפקד שלו יודע שהוא לא מרוצה. בחופשה שלו הוא ביקש לדבר איתנו, ואז שיתף ואמר שהוא "לא מבין מה קורה לי אבל המצב משפיע עלי עד כדי כך שחשבתי לעשות לעצמו משהו... אבל זה עבר לי."
ניסינו להסביר לו שיש תקופות בחיים שלא הכל מרגיש טוב, ויש ירידות ועליות; והעזנו להציע לו לפנות לקב"ן ולבדוק איתו מה קורה. להפתעתנו הוא אמר שכבר ביקש מהמפקד, אבל זה לוקח זמן כי יש דברים יותר דחופים. בחרנו להאמין לו. חשבנו לתומנו שהנה הוא ילך וייבדק אצל קב"ן. בדיעבד הסתבר שמפקדו לא התייחס לבקשה.
לא התייעצנו עם איש, לא דיברנו עם המפקד, לא לקחנו אותו להיבדק. לא חשבנו על זה שיש לו נשק ושאפשר לעשות איתו משהו.
המכה נחתה
על העמותה הנפלאה "בשביל החיים" שמענו כשנה אחרי האסון.
הגענו לשם ונדהמנו לשמוע על מימדי התופעה. הצטרפנו לאנשים הנפלאים ששמו למטרה להעלות את המודעות ולנסות להילחם בתופעת ההתאבדות. אט אט הבנו עד כמה חשוב לספר ולפעול להעלאת המודעות לתופעות ההתאבדות ולמניעתה.
לא כל ילד, נער או אדם שאומר שנמאסו עליו החיים במילים כאלו או אחרות אכן מתכוון לכך. לא כל מי שמתכוון יעשה את המעשה. רן נקלע למשבר שטלטל אותו. נפשו היתה שבורה ורגישה מדי והוא לא עמד בניסיון.
אם רק היה מקבל עזרה ותמיכה. אם רק היו מראים לו את האור בקצה המנהרה, אולי זה היה נגמר אחרת.
אנחנו קבלנו תמיכה מהצבא וממשרד הבטחון, והשתתפנו בקבוצה במשך שנתיים. למי שהאסון קרה לו במסגרת אזרחית, אין את התמיכה שאנו זוכים לה. אין ספק כי יש חשיבות רבה לעמותה ולהמשך פעילותה במסגרות השונות ובמימוש התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות.
אנו מקווים שיותר ויותר משפחות שקרה להן האסון, ידעו לפנות לעזרה ושיחד נוכל לסייע.
לזקוקים לסיוע:
סה"ר – סיוע והקשבה ברשת:
http://www.sahar.org.il/
ער"ן- עזרה ראשונה נפשית-
1201
http://www.eran.org.il/
עמותת "בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו:
03-9640222
http://www.path-to-life.org/
ורד ויורם דולב, הוריו של רן ז"ל. חברי עמותת "בשביל החיים"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם