ראשי » חדשות » דעות

בוחרים להגר: אנטישמיות זה לא הכל

טננבוים נהנה להראות עד כמה הגויים הם אנטישמיים, אבל בוחר לגור ביניהם. כדאי שגם אנחנו נודה שיש מקומות שטוב יותר לגור בהם מאשר כאן

צריך לא מעט דמיון כדי להאמין שסטטוס סאטירי של סופרת, שהחברים הכי אלימים שלה עובדים בהדברת זבובים,  הוא איום ברצח. אותי הדברים שכתבה אלונה קמחי על הסופר-מחזאי-עיתונאי טוביה טננבאום הצחיקו, גם כי ברור לי שאם רק היתה רק מתקרבת לאותם חבר'ה דמיוניים מלוד שעוסקים בחיסולים הם היו מחסלים לה את הצורה לסיפתח. הסכסוך הגדיל את המכירות לטננבאום וסידר יחסי ציבור גם לקמחי. מאחר שהיא חברה שלי ומשום שהמו"ל של טננבאום ידיד שלי – אני שמח בשביל שניהם. עכשיו, אפשר לעבור הלאה – לדבר האמיתי.

המסקנה העולה, לכאורה, מ"תפוס ת'יהודי" של טננבאום ובעיקר מ"אני ישן בחדרו של היטלר" היא שהעולם כולו נגדנו ושהפיתרון האולטימטיבי הוא להיאחז בגבעות השומרון כסוג של מצדה ולשמור משם על התל-אביבים הדקדנטיים שלא מבינים שגם אם הם ילבשו את הבגדים הנכונים וידברו בלי מבטא לעולם לא יצליחו להשתלב באירופה בגלל אורך האף.

רק שטננבאום עצמו לא מתכונן להצטרף לכיתת הכוננות של מועצת יש"ע. מצויד בדרכונים בצבעים מגוונים, הוא חי את חייו בחו"ל ומסביר לנו מרחוק ובשלל שפות שאין ברירה, כי העולם כולו נגדנו.

והאמת היא שבמידת מה הוא גם צודק. אי אפשר לומר שאין בכלל אנטישמיות בעולם, אבל אנטישמיות זה לא הכל. טננבאום מעדיף לגור בניו-יורק ולא באשקלון (חרף האנטישמיות של הגויים!), כי הוא מעדיף להיות במאי תיאטרון באוף-ברודווי ולהתקדם לברודווי ולא ללמד בחוג דרמה לקשישים במתנ"ס עשר דקות מעזה עם אופציה להתקדם לאותו חוג באותו מקום לגילאי בית ספר יסודי .

  בשנה שעברה נהרגו ארבעה יהודים בצרפת באירועי טרור. זה כמובן עצוב, אבל בישראל בקיץ האחרון נהרגו בתוך חודשיים מספר גדול כמעט פי עשרים. יהודי שגר בצרפת אולי מרגיש לפעמים קצת לא נעים להסתובב עם כיפה ברחוב, אך אין לו מושג איך נשמעת סירנה של אזעקה או איך נראה יירוט של טיל קסאם.

ישראל אינה המקום הבטוח ביותר בעולם ליהודים ובוודאי איננה המקום המשתלם ביותר. ישראלי שיעבור לעבוד בסקנדינביה, למשל, בעבודה דומה לזו שיש לו בישראל, ירוויח משכורת גבוהה בחמישים אחוזים בערך. הוא גם ייהנה מתשתיות מפותחות יותר, ממערכת חינוך טובה יותר ומרפואה נגישה יותר – כי כאשר פחות תקציב הולך על כיפת ברזל נשאר יותר להשקיע בכבישים ורכבות, וכשהמשפחות קטנות אפשר לתת טיפול מסור יותר לכל חולה.

אז נכון שלמי שחשובה האפשרות לבחור בין שני בתי כנסת אורתודוקסים בקרבת מקום, ומי שחייבת מקווה במרחק הליכה מהבית – סקנדינביה, אירופה וחו"ל בכלל פחות אידיאליים מבית שמש, אבל לא כולנו שמים את הדגש על אותם דברים.

העובדה שבזמן האחרון מדברים בפתיחות נטולת

ביקורת יותר מאי פעם על ירידה מהארץ מלמדת שני דברים: ראשית, באמת לא טוב לחיות בישראל; שנית, למרות כל הצרות אנחנו מדינה נורמלית. כמו שמנהל חשבונות פולני לא מרגיש צורך להתנצל כאשר הוא עוזב את פולין והולך לעשות לביתו כאינסטלאטור בלונדון, כך גם עובדת סוציאלית ישראלית כבר לא מתביישת כשהיא עוברת לשטוטגרט.

המלצתי האישית היא לעשות חשבון קר ונטול אמוציות. מותר להעדיף לגור איפה שמחירי הדיור בשמיים, היכן שהתחבורה הציבורית יוצאת לשביתה כל סוף שבוע, במקום שבשביל לקנות בסופר אננס צריך לקחת משכנתה, וכשכל שנתיים-שלוש יוצאים למלחמה וחוטפים טילים על הראש - אבל רצוי לא לשקר לעצמנו ולא לומר שאנחנו כאן כי אין מקום טוב יותר.

לשאלה המתבקשת למה אני עדיין כאן - התשובה היא שלעת עתה אני עייף מכדי להגר. אני לא ממליץ לאף אחד לקבל החלטות מתוך עייפות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

אמיר חצרוני

פרופ' אמיר חצרוני הוא מרצה בכיר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. הדעות המפורסמות הן דעותיו האישיות בלבד

לכל הטורים של אמיר חצרוני