החיים מחוץ לחוק (חינוך חובה)

בלי מותגים, עם ים וחברים בחינם, בלי כתה א' ועם הרבה סקרנות בריאה. אפשר גם אחרת, ובכיף

נעמית מור חיים | 10/9/2014 13:41 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
עבר כבר יותר משבוע מאז פתיחת שנת הלימודים, בה כבכל שנה קמנו בבוקר יותר מאוחר מכולם, התאפסנו על עצמנו אט אט, אכלנו משהו, רחרחנו להבין אם הדבר הזה בחוץ זה אפוקליפסה או מזג אויר, ונשארנו בבית.

כרגיל קצת מרחנו את השעות הראשונות, כל אחת עסקה בענייניה. אני כתבתי ואוריה הספיקה להמציא שלל הרפתקאות עם הבובות, הכינה פלאיירים קולעים עם כותרות וציורים למחזה החדש שאני כותבת, התאמנה בנגינה על הפסנתר, אבל רק בסגנון שלה, כדבריה. היא ישבה קצת על תרגילי חשבון שכתבה לעצמה, חלק עם המחשבון שלה וחלק בכתב. מדי פעם הציקה לי עם איזו שאלה דחופה, ואני עניתי כמה פעמים בנחת ובשמחה, כמו האמא המושלמת שהייתי רוצה להיות, וכמה פעמים בקריזה מוחלטת של: אני חייבת לעבוד, באמשלך! דברי איתי עוד שעה, כשאתפנה להיות אמא טובה דיי, מינוס מינוס.

אוריה אמרה לי: תירגעי כבר, לא כותבים מחזה ביום אחד. אבל אני כותבת לעיתון, אמרתי לה. גם מאמר לא כותבים בשעה, היא ענתה לי. תתייחסי אליי ואז תמשיכי. אבל אני כותבת עלינו, אמרתי לה. על איך שאנחנו חיות ועל זה שאת לא הולכת היום לבית הספר.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אוריה הגיבה בסערה שלא צפיתי. "בשום פנים ואופן לא, אין סיכוי! אנחנו ניכנס לצרות צרורות אם משרד החינוך יקראו. והם יקראו. את לא כותבת עלינו!" לא פעם אני מייאשת את אוריה ההגיונית עם תהליכי קבלת ההחלטות הרעועים שלי.

אמנם השנה הרהרנו מעט, אוריה ואני, באפשרות של לשנות ממנהגנו ולהצטרף לרוב הדומם. אחרי הכל בשפה שלכם זו השנה שבה אוריה אמורה לעלות לכתה א'. בחודשים האחרונים היא פגשה כמות עצומה של אנשים שדאגו לה, שפחדו שאני עושה לה עוול נורא, ואמרו בקול תחינה: אבל את לא נותנת לה לבחור!! אם היא לא תנסה היא לעולם לא תדע מה היא מפסידה!

לרוב המוחלט של האנשים הללו אגב יש ילדים, שלא נתנו להם לבחור. הם הולכים לבית הספר כברירת מחדל. כשמקלפים את ההזדעקות האוטומטית מהשונות, אותם אנשים חרדתיים עצמם מספרים לא פעם שלא למדו כלום בבית הספר, ושגם מבחינה חברתית יצאו משם בעיקר עם כלים הישרדותיים.

"את עושה לה עוול": ככה זה נראה

לעומת הילדים חסרי זכות הבחירה, אוריה החליטה שכרגע היא לא הולכת לבית הספר, כיוון ששמעה מילדים אחרים שהתמודדו עם הסוגיה, שקשה בהרבה להיחלץ מהמערכת, מאשר לא להיות רשומים אליה מלכתחילה. ייתכן שתשנה את דעתה מחר או בעוד שנה. יש לנו חברים שנכנסו למערכת בגיל 8, 11 או 15, אחרי שמעולם קודם לא היו רשומים. יש לנו גם חברים שהקפידו להישאר מחוצה לה, עד הסוף המיוחל. פורעי חוק.

 
צילום: נעמה אנגל משאלי
רבים לא למדו כלום במערכת החינוך. ראש הממשלה ןשר החינוך פותחים את שנת הלימודים בשדרות צילום: נעמה אנגל משאלי


גם אני חיה כבר שנה שלמה על הקצה, מחוץ לחוק, קלגסי משרד החינוך יכולים להלום על דלתי בכל רגע, כיוון שאפילו לא טרחתי להוציא אישור מיוחד למשפחות החינוך הביתי. תשאלו למה? ובכן, א. זה נמצא מחוץ לזכויות הפרט כפי שאני תופסת אותן. ב. אין לי שום כוונה לחנך אף אחד. אצלנו בבית סתם חיים. המקסימום שאני יכולה לעשות הוא להשתדל להוות דוגמה לא גרועה מדי. ג. הרעיון שמר שי פירון או כל שר אחר תחתיו, תוצר של התנהלות פוליטית ממוזלת, יקנה לי רשות איך לחנך את בתי, שלא הוא ילד, נראה לי הזוי.

אבל יש ילדים מוזנחים, עונים לי הנזעקים. להם אני מזכירה שיש מערכת שנקראת רווחה, וזה תפקידה. מה למשרד החינוך ולהזנחת ילדים? זוהי זרוע אחרת לגמרי של המשטר, וכל עוד לא הגיע משרד הרווחה להגן על אוריה מפני, מי הוא שר החינוך שידע לחנכה טוב ממני? אנחנו מקבלות מדי פעם חוברות של משרד החינוך מחברים, ועיני חושכות. אילו עוד חומרים קופצניים, תזזיתיים, מוגזמים, שטחיים ורעשניים ימציאו כדי לסבר את עיניי הילדים ולבלבל אותן להאמין שהישיבה המשמימה בכתות מלהיבה לא פחות מהמחשב, מכדורגל בחוץ, מטבע, מטלוויזיה?

כשהפכתי לאמא לא הגעתי עם תוכנית סדורה של אנארכיזם מהול בפריקיות. גם עד אז עבדתי בעיקר מהבית, והאמהות חידדה אצלי עוד יותר את החוזקים והיכולות האמיתיים שלי מבחינה יצרנית ותעסוקתית. היה נראה קצת אידיוטי לשלוח את היצור שהכי אהבתי מאז שנולדתי בעצמי לטיפול אצל זרים, כשאני יכולה לטפל בו בעצמי. כשאוריה התקרבה לגיל שנה, הבחנתי שהמציאות של שתינו ברחוב בין שמונה לארבע מטלטלת את עולמם של זרים גמורים. הרבה מהם היו ניגשים אלינו בפנים מכורכמים או כועסים, שואלים מה היא עושה מחוץ למעון, ואם היא חולה, וכמובן מקנחים ב"את עושה לה עוול" המסורתי, שכבר התרגלנו אליו מאז.

אחר הצהריים נלך לים לפגוש חברים, חלקם פוקדים את מוסדות החינוך וחלקם לא. אנחנו שוחות, ואוריה משחקת בפיראטים עם תכלת ונטלי בנות ה-9, מדקלמת את "מעלה קרחות" לחברתה סמדר המבוגרת ממני, מדמיינת עם שילה בן ה-7 שהם ילדים אבודים לבדם בעולם, היא עוזרת לאופק, אליאור ושאר חבריה המלצרים בני ה-19 ומעלה, או סתם מתפרעת עם רני ורם בני ה-3. לילדים שלא גדלים ב"קבוצת השווים", כלומר בחלוקה מעמדית על פי גיל, אין הירארכיות גילאיות בבחירת חברים. רק כאלה של טעם, תחומי עניין וכימיה.

מסתבר שגם לא חייבים לבלות שעות בכל יום עם 40 ילד רנדומליים, כדי שיהיו לך חברים. בערב רוני חברנו מלווה אותנו הביתה, לעתים מסיע את אוריה על אופניו, ואם לא הגזמנו מבחינת שעה, אז אנחנו מספיקות לקרוא פרק מספר, או לעשות "לימוד", שזה משהו שאוריה המציאה מזמן: היא בוחרת נושא כלשהו ואנחנו מגגלות אותו וחופרות בו קצת.

מדי כמה ימים נלך ליפו, לחזרות על ההצגה החדשה שלי. הזדמנות פז בשביל אוריה לצפות בטלוויזיה, מכשיר שאין לנו בבית. כשלא חם מדי, אנחנו מאוד אוהבות את הטיול ליפו. הדרך היא הזדמנות לשיחות נפש ושירים.
כשאוריה ואבא רוצים, היא נוסעת לכמה ימים אצלו בקיבוץ, להיות עם המשפחה ובמטעים ובבריכה. לפעמים היא בוחרת לעשות שבת כהלכתה אצל סבא וסבתא בירושלים, ואז להמשיך ולגנוב שם עוד כמה ימים, כי אין בית ספר למהר אליו. סבתא מקריאה לה סיפורי תנ"ך, ואוריה חוזרת טעונה בשאלות על האחים האיומים של יוסף, ועל מעמדן הלא קיים של הבנות בתנ"ך.

כשילד יודע לחשב הוצאות

דבש, נכון? איזו משפחה פריווילגית. אז זהו, שאת כל זה אנחנו עושות עמוק מתחת לקו העוני. יש מחיר, אוריה שבבית אינה מסובסדת על ידי הוד רוממותו השר כילדה בת גילה במערכת. העבודה שלי נעשית בקרעים וטיפין טיפין. המציאות והחוק בארץ אינם בנויים לשכמותנו, ואנו משלמות על זה. מזל שילדי בית הם טיפוסים כל כך זולים. הם לא מכירים מותגים או חנויות, הם מאמינים שיד שניה זה קול, יודעים לחשב הוצאות מגיל כלום, לאמוד יוקר וקולטים די מהר את עניין האחוזים, שכר הדירה, עיקר וטפל. לא פעם הם גם טיפוסים פוליטיים למדי.

לאחר

הטור הקודם שלי, שעסק ברמה מאוד בסיסית במבנה הכוח הקרוי בית הספר, השלכותיו ומטרותיו, זכיתי למטח של טרוניות על כך שאני לא מציעה חלופות, ולשאלות רבות על איך לעזאזל עושים את זה. הסיפור האישי שלי הוא צמצום משמעותי בצריכה, שינוי דראסטי של אורח החיים, שאני מברכת על כל רגע בו, כי אני חשה מתוגמלת ביום יום על כל דקת חופשה שאיני יכולה להרשות לעצמי.

ועדיין אני בניסיון מתמיד לצאת מהבור הכלכלי. הסיפור הכללי צריך להיות כרגיל פוליטי. ככל שיותר אנשים יעמדו על הזכות לקבוע כיצד ייראה החינוך של ילדיהם, כפי שעושה בעקשנות משך שנים החינוך החרדי, נוכל לפתוח עוד אפשרויות ואורחות חיים, כשכולם לגיטימיים ומסובסדים במידה שווה, ובלי תוכניות לימוד שמתחפשות לבסיס אמוני שאין בלתו., תורה מסיני דה לה שמאטע.

העניין הכלכלי הוא גם התשובה שלי כששואלים אותי למה איני שולחת את אוריה לבית ספר ייחודי/ אנתרופוסופי/ טבע/ אמנויות/ פתוח/ סגור/ משותף/ רב-לאומי/ חד-ערכי ועוד כהנה המצאות שנועדו לגבות מההורים החל מ-1500 ש"ח בחודש, על מנת שיתנהגו לילדיהם בכבוד מינימלי. אבל האמת היא שלא נראה לי שהייתי שולחת את אוריה לבית ספר כזה, גם עם הפרוטה היתה מצויה בכיסי.

ראשית, כי זה נראה לי עצוב שהיא תפסיד שם חלקים עצומים מהאוכלוסיה, על בסיס יכולת כלכלית ואוריינטציה חברתית. בים שהוא בית הספר שלנו נמצאים כולם, וחתך החברים שלנו משם מעורר קנאה. לדעתנו לפחות. שנית\ לא הייתי שולחת את אוריה לכזה מקום, כי לכו אתם ותנסו לשלוח אותה למשהו. ילדים שנמצאים בבית הם לא מהסוג שאת שולחת. כל נושא הוא דיאלוג. נגעת נסעת, ולכי תצאי מזה עכשיו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

נעמית מור חיים

צילום:

במאית, מחזאית ופעילה פוליטית. אמא של אוריה

לכל הטורים של נעמית מור חיים

פייסבוק