לחלק את ירושלים, רק טוב ייצא מזה

אם נוותר לפלסטינים על שכונות בהן אין כמעט תושבים יהודים, נוכל רק להרוויח: נאזן את הבעיה הדמוגרפית והתקציבית, נדרוש תמורה טריטוריאלית וכנראה גם נביך את הרשות

שלום ירושלמי | 11/9/2014 20:17 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תגיות: ירושלים
ירושלים לא תחולק עוד. לא בגלל שלא צריך להתפשר עליה – צריך, אלא בגלל שאי אפשר. המצב אבוד, כמו ביהודה ושומרון. הרוב מעורבב. אתה יכול להיות נשיא ארצות הברית כמו ביל קלינטון ולהציע סיסמאות מכאן ועד צור-באחר, כמו "השכונות היהודיות ליהודים והערביות – לערבים"; אתה יכול לפרסם  אלף תוכניות ברוח זו לכינון שתי בירות; אבל המציאות בשטח הופכת את הרעיון להזיה. כי איך אפשר להגדיר היום את השכונה בסילואן–עיר-דוד? יהודית או ערבית? ומהי שייח' ג'ראח עם שכונת שמעון הצדיק בתוכה? ואיזו ממשלה תוכל לפנות מאות משפחות יהודיות מתוך ראס אל-עמוד, שכבר קוראים לה מעלה הזיתים, כדי להפוך אותה לערבית? 

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- סוף למרדף: הרב אליעזר ברלנד נעצר באמסטרדם

ועוד לא אמרנו מילה על העיר העתיקה, שגם אותה מבקשים לחלק. האם אפשר לשלוף 1,500 יהודים שמתגוררים ברובע המוסלמי והנוצרי, שיעברו לפי התוכניות לריבונות פלסטינית? הרי אין באמת סרט כזה.

 

במהלך 47 השנים האחרונות יצרנו בעיר מציאות שאנחנו לא יכולים להתמודד איתה. הלכנו והתרחבנו והקמנו שכונות כמו גילה ופסגת זאב, שבהן מתגוררת היום רוב האוכלוסייה היהודית בעיר, אבל בדרך בלענו מאות אלפי תושבים פלסטינים. לאט לאט נכבשנו בידי האוכלוסייה שאותה כבשנו בדין. כל מי שמסתובב במרכז העיר, ולא רק שם, מבין שהשפה הרשמית השלטת היא ערבית. כל מי שעיניו בראשו יודע כי בתוקף נתוני ההגירה השלילית שבה מצטיינת העיר (בגלל מצבה המידרדר), בתוך כמה שנים לא יהיה בציון רוב ציוני. מצד אחד, נמצא את הערבים שעוינים את השלטון הישראלי ברמה הלאומית והדתית (אבל רוצים לחיות תחתיו). מצד שני, האוכלוסייה החרדית שהיא לעתים חלק מהשלטון, אבל היא גם לא חוגגת עמו את יום העצמאות.

מה שקרה השבוע בכפר עיסאווייה הוא דוגמה מצוינת לבעיה הגדולה שהמטנו על עצמנו. עשרות פורעים עלו על תחנת הדלק בגבעה הצרפתית, גירשו את העובדים הערבים, הציתו את המשאבות, ניתצו ובזזו את החנות הסמוכה. הייתי שם השבוע. הסתבר לי כי במרכז הכפר הזה הקימה העירייה מרכז ספורט, אבל התושבים הרסו גם אותו כי מבחינתם הוא סמל לשלטון הישראלי. צעירי הכפר באים לכן לשחק ולהתאמן במתקנים של הגבעה הצרפתית הסמוכה. מה שאתה לא יכול לעשות בשטח כבוש, אתה עושה בשטח נכבש.

זה לא האבסורד היחידי. בימים מסוימים בחודש הופכת הגבעה הצרפתית ליישוב פלסטיני לכל דבר. אלפים מגיעים לסניף הדואר בשכונה כדי לגבות את דמי הביטוח הלאומי שהשלטון הישראלי המשוקץ מעמיד להם ביד רחבה. רבקה שרגא, תושבת השכונה, קוראת לזה סניף של חמאס. הגזימה, אבל הגבעה, כמו שכונות התפר האחרות, בעיקר מאז הרצח המזעזע של הנער מוחמד אבו חדיר ומבצע 'צוק איתן' הפכה לשדה קרב. המשטרה עצרה עד היום 600 פלסטינים שהתפרעו בסביבה, והגישה כתב אישום נגד 200 מהם. בינתיים הם הספיקו להרוס את כל התשתית של הרכבת הקלה בשועפאט.

לוותר ביוזמתנו

אז מה בכל זאת עושים? מוותרים, ביוזמתנו, על מה שלא צריך. בעיסאווייה חיים 17 אלף תושבים ערבים, אבל אין שם אף יהודי. אילו היה הדבר תלוי בי, לא הייתי מחזיר את השכונה הזו לידי הרשות הפלשתינית, כי חלק ממנה הוא בתחומי הקו הירוק ההיסטורי. אבל  מדוע לא לשנות את תוואי גדר הביטחון ולהעביר לרשות שכונות ענק כמו בית חנינא ושועפאת, על מחנה הפליטים שבה, שגם בהן אין כמעט מתיישבים יהודים. האם זו לא הדרך לאזן באופן משמעותי את הדמוגרפיה בעיר ואת בעיות התקציב?

תגידו שזה מסוכן, שלא נחזור על ההתנתקות. או-קיי. למה שלא ניתן לפלסטינים את השכונות שנמצאות מעבר לגדר הביטחון שבנינו, והן נשארו בתוך התחום המוניציפלי של ירושלים? בשפה המקומית קוראים להן "NO NAME LAND", ובצדק. קרוב ל-100 אלף תושבים פלסטינים לא שייכים לכלום.

העירייה לא חוצה את גדר הביטחון הגבוהה ולא נכנסת לנועמן, לחלקים מענתא או למחנה הפליטים קלנדיה. אין לנו שם שום ריבונות, וכל ביקור נדיר של צוותי העירייה מלווה בצבא שלם. ברור שכל רבבות התושבים הללו, שאין להם שום קשר חיובי לעיר או למדינה, מקבלים מישראל את דמי הקיום החודשיים, אחרי שהם עוברים את המחסום בקלנדיה ומגיעים לסניף הגבעה הצרפתית.

בינואר 2010 ניסה ראש

העירייה, ניר ברקת, בעל הברית של בנימין נתניהו, להתקומם נגד המציאות הנוראית הזו. "ראש העירייה בוחן חלופות שונות להתמודד עם המצוקות שנובעות מחוסר ההתאמה בין גדר הביטחון ובין הגבול המוניציפלי של ירושלים. ישנם שטחים מעבר לגדר בהם יש קושי ביטחוני לתת שירותים לתושבים", הודיע ברקת. הציבור הימני, כמו שאומרים בעברית מדוברת, אכל לברקת את הראש. מה שהיה יכול להיות פריצת דרך הפך בסוף להתנצלות רפה.

"חשוב לציין", הודיע אז ברקת, "כי הדבר אינו כולל שינויי גבולות או שינוי השטח המוניציפלי של ירושלים, דבר שאינו נמצא על הפרק כלל ונפסל על ידי ראש העירייה. חשוב לציין כי בניגוד לפרסומים וספקולציות בכלי התקשורת, התוכנית לא מציעה לצמצם את ירושלים, לא לשנות את הגבולות, וחלילה לא לוותר על שליטה ישראלית לא בשכונות הערביות ולא בכל מקום אחר".

מה שברקת רצה לעשות ולא יכול, ראש הממשלה נתניהו יכול לעשות, אבל הוא לא רוצה. ואני שואל, למה לא? נניח שנתניהו מתייצב בוקר אחד מול המיקרופונים ומודיע על יוזמה מדינית חדשה ומפתיעה בדרך לפתרון כולל. ישראל, מתוך מחווה, מחליטה לוותר על חלק מגבול השיפוט העירוני של ירושלים ולהחזיר או להעביר לרשות הפלסטינית את כפר עקב ומחנה הפליטים קלנדיה, שמעבר לגדר. למהלך הזה יש רק יתרונות: נוותר על 100 אלף פלשתינים בירושלים, נזכה באהדת העולם, נפסיק לבזבז מיליארדים, נעמיד את אבו מאזן במבחן (הוא הרי לא יסרב לקבל לידיו שטח ריבוני עם בני עמו) ואפילו נדרוש ממנו תמורה טריטוריאלית ראויה.

באותה הזדמנות גם נביך את הרשות, כי עשרות אלפי התושבים הרי יפגינו נגד הכוונה להעביר אותם לפלסטין. אפילו אנשי הימין יוכלו להגיד "אהה, הערבים לא רוצים להמיר תעודת זהות כחולה בכתומה. אמרנו לכם".    

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

שלום ירושלמי

צילום: .

הפרשן הפוליטי של nrg ו"מקור ראשון", תושב ירושלים. בוגר האוניברסיטה העברית במדעי המדינה. אוהד הפועל י-ם בכדורסל

לכל הטורים של שלום ירושלמי

פייסבוק