בכיינות ולא סרבנות
הסרבנות משמאל היא עוד מאותה בכיינות של השבט הלבן שבז לכל השאר ובכלל לא רוצה לקחת חלק בניהול המדינה המזרח תיכונית בה אנו חיים
מדובר כמובן בקשקוש מוחלט. מבחינה אזרחית אין שום הבדל בין מנקה רחובות לפרופסור באוניברסיטה. לכולם יש את הזכות הלגיטימית להביע את דעתם על המתרחש בישראל, ושני הקולות שווים את אותו המשקל בבחירות לכנסת וגם בשירות בצה"ל.
אלא שהשמאל הישראלי המפונק, זה שאמור לדגול באמת ובתמים בשוויון אזרחי, מפלה כל העת בין דם לדם ומתבשם מהנאורות והחכמה השכלית שלו. חכמה מדומיינת, כמובן, שאין מאחריה אלא התנהגות ילדותית של אנשים שצריכים לחלוק את השלטון בארץ עם קבוצות אוכלוסייה אחרות.
כך מתברר, ולא בפעם הראשונה, שהשמאל הלבן הישראלי עסוק לא רק בדיון ציבורי פוליטי על משמעות החיים בישראל וההתנחלות בכל חלקי המולדת, אלא בעיקר בהתנשאות על שאר החברה. השבט הלבן הזה, שהולך לאופרה ומנצל את היתרון החברתי כלכלי הבסיסי שיש לו כדי לקדם את יקיריו באקדמיה ובכל תפקידי המפתח בישראל, אינו מייצג איש מלבדו.
להפגין נגד ה"כיבוש" קל הרבה יותר מאשר לדאוג באמת למצבם של החלכאים והנדכאים בישראל. אלא ששוב ושוב אנו נתקלים בקבוצה אזרחית מסוג מסוים שלה מותר הכל. מותר לה - ורק לה, כמובן, כי סירוב
הצביעות הזו היא הגורם העיקרי המביא את הקבוצה הזו לפחות ופחות השפעה על החברה בישראל. שהרי למה שנקשיב לאנשים שבעים, שמחליפים את ירושלים בברלין ושעדיין מסתכלים על כולנו במבט קולוניאליסטי אירופאי שבז ללבנטיניים המזרח תיכוניים. במילא התחושה היחידה שיש לחוש אל סרבנות הבאה ממקום כזה היא בוז מוחלט.
יאללה תסרבו, תמשיכו לטבול את עצמכם במי ההתנשאות העצמית שאתם מייצרים. תמשיכו לדמיין שאתם טובים יותר כשבופעל אתם מבטלים את זהותכם העצמית כלפי אירופה ששרפה אתכם בתאי הגזים. רק שברגע האמת, כשנחליט לבד מה טוב לנו בארץ הזו, אל תצעקו פתאום. מי שמתנתק מהחברה בה הוא חי, זכותה של חברה זו להתנתק ממנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם