השקעה כושלת: הלקח מהחיבוק האמריקני לאיראן
נתניהו שילם מחירים מדיניים כדי לשמור את אמריקה לצדו במאבק בגרעין האיראני, וכעת דעא"ש טרפו את הקלפים. מלכתחילה אסור היה לוותר על האינטרס הישראלי
הכרזת אובמה או שינוי סדר העדיפיות של ארה"ב היא דוגמא קלאסית לאופן שבו אינטרסים משתנים בזירה הבינלאומית וחשוב שתשמש לקח לצמרת המדינית על טיב הקשרים בין מדינות - ועל הצורך של כל מדינה לעמוד על האינטרסים שלה ולא להקריב אותם למען מדינה אחרת, בתקווה לתמיכה עתידית שמסתבר שכלל אינה מובטחת.
חברות בין שתי מדינות אינן כמו חברות בין שני יחידים. כשיש חברות בין שני אנשים ואחד פוגע בשני, נוצרים משקעים ולא תמיד ניתן לשקם את הקשר במהרה. בדרך כלל חברות בין שני אנשים היא מערכת סגורה, ובמקרה של פגיעה ניתן להתנצל ולנסות לשקם. לעומת זאת, בזירה הבינלאומית אין מערכת סגורה. כשמדינה אחת פוגעת בשנייה, הפגיעה לא בהכרח תישאר לאורך זמן.
זאת משום שהאינטרסים של כל מדינה עוברים שינויים בתדירות. אמנם יש אינטרסים קבועים, כמו צורך בביטחון או בכלכלה משגשגת, אבל האינטרסים הטקטיים – כלומר כיצד להשיג את אותם האינטרסים הקבועים, משתנים כל העת. לכן, כאשר יש סכסוך בין מדינות הפתרון על פי רוב איננו התנצלות אלא עלייתו של אינטרס טקטי חדש המשנה את המשוואה ומחייה פתאום את הצורך בשיתוף פעולה. דוגמא מצויינת לכך היא יחסי ישראל טורקיה: כשישראל היתה בידידות עם טורקיה היא הפנתה גב כלפי הכורדים, כעת – משהתקלקלו היחסים עם טורקיה, היא תומכת בכורדים.
דוגמא רדיקלית אחרת המלמדת איך אינטרסים טקטיים יכולים לעבור שינוי דרמטי בן לילה, היא משבר בני הערובה של ארה"ב-איראן בשנת 1979. האיראנים השתלטו על שגרירות ארה"ב, והאמריקנים התלבטו כיצד להגיב. בעניין זה נחלקו אז מזכיר המדינה סיירוס ונס, שהעדיף פתרון דיפלומטי ומו"מ עם ממשלת המהפכה האיראנית, והיועץ לביטחון לאומי זביגנו ברזזנסקי, שהיה בעד פתרון צבאי של מבצע חילוץ. השניים השמיעו את דעתם בתדירות באוזני הנשיא דאז, ג'ימי קרטר, שטרם החליט על דרך הפעולה הנכונה.
אולם, כשברית המועצות פלשה לאפגניסטן, האינטרס הראשון של ארה"ב היה לבלום אותם. ולכן, כדי לא להרגיז את העולם המוסלמי, הרעיון של חילוץ השבויים מאיראן במבצע צבאי ירד מהשולחן למשך ארבעה חודשים. על אף שהיו יותר מששים שבויים אמריקנים באיראן, ארה"ב לא היתה מוכנה לנקוט במבצע צבאי כדי להציל את אזרחיה – וזאת בשל אינטרס אחר, שהיה אז חשוב יותר.
לאורך כהונתו של נתניהו כראש ממשלת ישראל, נעשה הרבה ויתורים לנשיא אובמה – כולם כדי שבסוף האמריקנים יתמכו במאבק שקידם נתניהו מול הגרעין האיראני. שחרור מחבלים, הקפאת התנחלויות, אולי אפילו נאום בר אילן – כולם נועדו לשמור על ארה"ב לצד ישראל בסוגיה האיראנית. הסיסמא "בושהר תמורת יצהר" לא היתה רחוקה מהאמת. אבל היום, תמיכה אמריקנית בתקיפה ישראלית באיראן נראית רחוקה מאי-פעם – לפחות כל עוד אובמה שוכן בבית הלבן. וכל זאת, מסיבות שכלל אינן קשורות ליחסי ישראל ארה"ב. המאמץ של המערב להגיע להסכם עם איראן, הצהרות הבכירים בצבא ארה"ב שאין אינטרס אמריקני לתקוף את איראן, ועכשיו השיתוף הפעולה הפוטנציאלי בין ארה"ב לאיראן בעקבות דעא"ש – כל אלה מעידים שמשהו השתנה בוושינגטון.
עבור
מה המסקנה? שבניגוד למה ששומעים בישראל לא פעם, שאסור להתווכח או להתנגד לארה"ב, ההפך הוא נכון. אם ארה"ב מבקשת מישראל לעשות משהו שנוגד את האינטרס הישראלי, אסור לישראל להיענות. גם אם אמריקה "תיפגע", הפגיעה לא תישאר לטווח ארוך משום שלא מדובר ביחסים בינאישיים אלא בהתנהלות של מדינות, בה משקעים לא נשארים הרבה זמן. נוסף על כך, כאשר ישראל עומדת על האינטרס הלאומי שלה, על אף התנגדותה של מדינה בעלת ברית, היא רוכשת לעצמה מוניטין של כח אחראי שניתן לבטוח בו.
יש להיות זהירים מאד כאשר "משקיעים לטווח ארוך" ביחסים עם מדינות אחרות, משום שדינמיקת היחסים בזירה הבינלאומית עלולה תמיד להשתנות. כשארה"ב אומרת שבתמורה לנסיגה מהגולן או יו"ש היא מוכנה לעזור – הפירוש הוא שהם אכן יעזרו, אך רק אם בזמן ובמצב שהסיוע יידרש הדבר עדיין יתאם את האינטרסים שלהם. במילים פשוטות: כשמדינת ישראל מקבלת החלטה, היא צריכה לשאול קודם כל אם ההחלטה טובה לישראל או לא, ורק אז לשאול לגבי ההשלכות בעולם.
לפני 40 שנה, שמעון פרס כבר הזהיר את ישראל על השינויים העלולים להתרחש בזירה הבינלאומית, שינויים שישפיעו על החברות והתמיכה של מדינות שונות בישראל. והנה, הנסיגה של ארה"ב מעיראק בצירוף מלחמת האזרחים בסוריה הביאו לעלייתה של דעא"ש, הארגון עורף הראשים ביוטוב שמרגיז את האירופאים, דבר המעורר את ארה"ב מתרדמתה - ולבסוף משאיר את ישראל לבדה מול איראן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם