מחפש אם אחרת: ברלין וה"דווקא" הגדול
קהילת הפייסבוק המאדירה את ברלין משדרת מרד נעורים קלאסי, מחאה של הכל כלול. אפשר להבין את הנער הכועס, אבל הוא עדיין נשאר אידיוט
יהודה לוי – האירוניה בשמו כמעט זועקת 'שם בדוי' – הוא אחד המשתתפים בקבוצת פייסבוק חדשה שהוקמה לאחרונה. בדף הקבוצה החדשה מתנוססת תמונה פנורמית של ברלין, מחוז החפץ החדש והנחשק. תחת הסעיף 'אודות' המתאר את מטרות הקבוצה נכתב – "עולים לברלין: כל העצות, ההסברים, הבירוקרטיה והטפסים שיעזרו לכם להיחלץ מיוקר המחיה הבלתי אפשרי והאלים בישראל."
ערב השנה החדשה בברלין
EPA
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- הרב אמסלם: "הטעו את הרב עמאר, הציגו לו מצג שווא"
מבט חטוף בעמוד הבית של הקבוצה עזר לי להבין את הסיפור. יש לנו עסק עם מרד מתבגרים אופייני. עצם הקמת הקבוצה, שמה – 'עולים לברלין', הבחירה בפועל 'עולים', כדי להתריס כנגד המילה הסתמית 'הגירה' ומטענה השלילי, הבחירה בתואר 'אלימות' כדי לתאר את יוקר המחייה כאן. בחירות מכוונות ומתריסות, כבחירותיו של נער המבקש למרוד בהוריו, ובורח מהבית, לא לפני שטרח להודיע להוריו במכתב על כל פרט ופרט מחייו החדשים – פרטים שידע שירגיזו אותם מאד.
ירידה לברלין היא מחאה של הכל כלול: יהדות, ציונות. היסטוריה, ערכי ליבה. הוא כל כך רותח על אבא, הבחור המורד שלנו, שהוא הולך לבית של האויב הכי גדול שלו. הוא מבקש להוכיח לנו ולעצמו שאדם לא חייב להיצמד לזהותו, שאפשר להשיל זהות כשם שמשילים בגד לא נוח. אפשר בעולם הזה להמציא את עצמך מחדש, להשיל מטענים ולחיות תחת זהות חדשה. בניגוד לסיפור הילדים הידוע, אפרוח יכול למצוא לו אמא אחרת, לגור בביתה בנחת, וליהנות ממילקי משובח.
התחושה העזה והמעט משעשעת של מרד המתבגרים לא מפחיתה מעוצמת הכאב שחשים המורדים. נדב איל שם את האצבע על נקודה נכונה: קשיי החיים פה ומחירם הביטחוני הכבד, מחייבים אחריות וסולידריות. "אנשים מוכנים היו לחיות כאן חיים קשים מאוד עבור חברת מופת. או כזו שניסתה", הוא כותב. "כששוברים סולידריות מוצאים יורדים צוהלים בברלין על מחירי המילקי." הוא מבקש, בצדק, להטיל חלק מהאחריות לתופעה גם על כתפי הממסד, וכתפי כולנו.
הסיבה שאני לא קונה את ההגנה שמספקים ליורדי ברלין דבריו הנכוחים של איל, היא חוסר האיזון המכוער שבשמו הם מכנים את ממשלת ישראל 'עוכרי ישראל', ומשבחים את החברה הגרמנית החדשה.
יוקר המחייה הוא אלים?! חבל שלא הספקתם להתייעץ עם סבא שלי באשר להגדרתה המילונית של המילה. "לא כדאי לך לצאת היום מהשער הראשי", אמרו לו חבריו לספסל הלימודים באוניברסיטה. "הנאצים צועדים בחוץ". "אני רוצה להתחתן איתך", אמר כעבור ימים אחדים למי שתהיה סבתא שלי, "ובלבד שתעלי איתי לארץ ישראל". השנה היתה 1933, העלייה ארצה הצילה אותם, כמובן, ועל הדרך את משפחתה של סבתא. את משפחתו של סבא לא הצליחו להציל, אמו ואחיו נורו כולם אל הבורות.
חוסר האיזון
והשורה התחתונה של כל זה היא דווקא אופטימית. מתברר שאפשר לנתק את היהודי מהארץ שלו, אבל לא ממהותו היסודית - חיפוש גאולות והבטחות לחיים טובים יותר לו ולסביבתו. יהודי הוא סוג של "אני – מתקן". פרדוכסלית, בהקמת דף הפייסבוק המדובר, מצהיר האפרוח המורד – זה שלכאורה מבקש לשרוף את קשרי הזהות שלו – שהוא מחפש את האחים שלו!
אני רוצה גם להוכיח להם שאני צודק, אומר האפרוח, וגם – ובעיקר – שהם יבואו אחרי, ומבטיח לעזור להם למצוא דרכם בסבך הביורוקרטיה הפתלתלה כדי להוביל אותם מבית האם המעצבנת, לבית האם החדש והקסום. שם ימצאו הם, ממש כמוני, את הגאולה, הו, גאולה.
מה עוד חדש, יהודים?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם