בוקר טוב, האנס שלך חזר!
בתבניות התרבותיות שמקיפות אותנו, נפגעות התקיפה המינית הופכות בהכרח מקרבנות לנאשמות. אולי ברשת החברתית אפשר להתחיל שינוי
למחרת הוא צוחק לה בפרצוף: לכי למשטרה, תנסי. מילה שלי מול מילה שלך. שניהם יודעים שהסיוט שהיא תעבור לא שווה את זה. למזלה הם כמעט שלא מתראים באקראי. עד שכעבור עשר שנים הם נוחתים באותו מקצוע ובאותו מקום עבודה. בוקר טוב, האנס שלך חזר! הוא משתרך אחרייך במרחק הבל פה בתור לקפה. הוא מציע לחברה משותפת מהעבודה שיבוא לגור אצלה לשבועיים עד שימצא דירה. את מנסה לרמוז לה שזה לא כדאי. היא עונה שמעולם לא הותקפה מינית. פשוט כשאומרים לה שהיא לא זורמת, אז היא משתדלת לזרום. לא לצאת מעצבנת.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- הרב אמסלם: "הטעו את הרב עמאר, הציגו לו מצג שווא"
- פיצוץ בהר דב, שני חיילים נפצעו; צה"ל השיב בארטילריה
הוא חזר ואין לך דרך להיות זאת ששולטת בסיטואציה, מאשימה ולא נאשמת. בשביל זה את צריכה להיות מינימום מיס עולם בשילוב עם חוכמה וכריזמה, כמו לינור אברג'יל, ולא פשוט לינור מיהוד שלומדת עיצוב במכללה ומתפרנסת ממענה בשירות לקוחות. אבל היי, גם האנס שלה חזר. של לינור הרגילה.
נגיד את בתיכון. טיול שנתי וכולם יוצאים למסלול היומי, חוץ ממך כי את חולה ושוכבת מעולפת. עשרים דקות אחרי שהמחנה התרוקן, מסתבר שגם התלמיד החדש מי"ב שפלרטט איתך שלשום, לא יצא. זה מתבהר רק כשהפה שלך כבר חסום, והפנים שלך מפוצצים. הוא מתעלל בך משך שעות, ואת מסיימת את המחנה על אלונקה, מועלית לאמבולנס מול כולם. שופטים אותו אבל את לא מעידה, ואפילו לא יודעת את שם משפחתו. באותה תקופה היית מעורערת מכדי שזה יעניין אותך. הכנסת אותו ל-6 שנים בכלא, בלי שבעצם עשית שום פעולה. הוא אמר שיהרוג אותך כשיצא, ומאז ויתרת על העניין הזה של לישון, אבל לעומת זאת הצלחת יחסית להתגבר על בעיית האכילה שהאונס הביא עמו, ואת מתפקדת יותר ויותר משנה לשנה.
עד ששמונה שנים אחר כך הוא עולה איתך לאוטובוס, וכל מה שבנית קורס. את מפסיקה לאכול ורוכשת כל כדור שהרוקחת התמימה מאפשרת לך. מנסה אותם אחד אחד ובמקביל את כולם. מקיאה, מתעשתת ומתקשרת למרכז לנפגעות תקיפה מינית. הן מקסימות, אבל אין להן שום דרך להעלים אותו מהנסיעה היומיומית לאוניברסיטה. גם האנס רוצה השכלה, והוא שילם את חובו לחברה. בוקר טוב, הוא חזר!
רק לך ממשיך החוב ונפרס לנצח נצחים, צפודה מפחד באוטובוס, ממנו ומכל גבר שתעזי להיות איתו לבד באותו חלל, ללכסן אליו מבט, לנשק חלילה, או לנשום לידו. כי אולי זה יסמן עבורו שאת מעוניינת. באונס. זה גם עלול לסמן למשטרה, לשופט, לאמא שלך.
בגלל שאנחנו אובייקט
אבל איך אפשר לפתות מישהו לאנוס אותך? האם באמת יש מבט, לבוש, מילה או תנועה שקוראת למישהו להיות אלים כלפייך? יש קוד תרבותי כזה ורק אני פספסתי אותו?
רוב נפגעות התקיפה המינית שאני מכירה מתמודדות יום יום עם תחושות אחריות ואשמה למעשיו של מישהו אחר, אך ורק מפני שזה מסר שאנחנו נולדות לתוכו, שהצד השני לא שולט והאחריות היא עלינו. העולם שמגביל את צעדינו מראש ובאינסוף שיטות, כדי שלא "נפתה" חלילה. כשהייתי בת 15 בבית ספר דתי, יצא מורה אחד בחמת זעם מהצגת סוף השנה, ואח"כ הזמינו את ההורים שלי לדון בכך שנעתי בצורה מינית על הבמה. עד היום לא הבנתי למה התכוונו, וגם לא שמעתי על מקרה מקביל אצל גבר.
כיום גם בבתי ספר חילוניים מודדים לילדות את אורך הבגדים, בעוד הבנים לבושים כרצונם. אתן מסיחות את דעת הבנים, נאמר לילדות בפה מלא, שלא לדבר על דעת המורים. הלא גם מורים הם בני אדם. רק אתן, ילדות חביבות ונערות צעירות, אינכן בני אדם. העולם שייך לגברים, והם יכולים לנהוג ככל שיחפצו. אתן כאורחות, צריכות לדעת את מקומכן בכל הקשר: להצניע כשצריך, לזרום כשצריך, כשלרשותכן עומד כל מנעד התדמיות שבין בורקה לכוכבת פורנו.
דמיינו רגע גבר בבורקה. הצלחתם? עכשיו דמיינו גבר רוכן על ארבע ומשרבב שפתיים בפנים נוטפי מייקאפ. למה לעזאזל זה נראה כל כך דבילי? ובכן, זה נראה דבילי כי זה לא משרת אף אחד. הגיחוך שבדימוי קופץ החוצה ברגע שאדם אוטונומי (גבר) נושא אותו. הפיכת הנשים ע"י התרבויות האנושיות לאובייקטים בעלי צורות הגשה מוסכמות, היא חלק מההזרה שמאפשרת גישה חופשית לגופינו, ומאפשרת לתוקף לסרב לראות את עצמו כתוקף ולגלגל אלינו את האחריות.
זה משרת את הרשת חובקת היקום ששותפים בה יותר מדי גברים, שמעדיפים שנישאר זמינות לפלישה בכל רגע, לא רגועות ולא בטוחות במעשינו, בזכרוננו, במדרך בטוח של כף רגלינו על קרקע יציבה. אשה אינה אוטונומית ולא תהיה, עד הרגע בו נוכל ללכת בכל שעה ובכל סמטה, משתכרות באופן שווה על עבודתנו, ומשתכרות בלי לפחד.
אוטונומיה תקרה אחרי ביטול אקסיומות משטור הגוף, ההקטנה העצמית, הפאסיביות. כללי עשי ולא תעשי הבסיסיים שמועברים לנו מדור לדור, הרבה לפני שאנחנו נחלקות לנטיות לב, אמונות דתיות או לאומיות. קודם כל, בובה, תסגרי רגליים כשאת יושבת.
האבסורד הוא שגם במקרה לינור אברג'יל, קולה נשמע בשל מיקומה מלכתחילה בטופ של תעשיית ההחפצה שבונה ומאשררת את ההפרדה בין בעלי הבית לנותנות השירות. רק לאחר שהצעידה בסך ובהצלחה מוכחת, את נתוניה, כמו היתה פקינז טהור גזע עם תעודות של חמישה דורות לכל כיוון, ניתן לה קול.
לנצל את הרשת
עד שנשנה את החוקים, שנהפוך לכוח משמעותי בין המחוקקים, יש בידינו את הרשתות החברתיות, וצריך לנצל את הכלים הרעננים שלהן בהפצה ובנראות. הפליאה לעשות זאת אשה בשם שירלי שטרליד, שבערב יום כיפור נחשפתי כמו עוד עשרות אלפים לסיפורה של על האונס שעברה לפני יותר מ-20 שנה, כחיילת בתחומי הבסיס.
ההיענות למלים ומבול התגובות הביאו אותה ליזום קמפיין חכם, שמציע לכל מי שעברו תקיפה מינית, הטרדה או אונס
רבים כבר הצטרפו, ובהם אני ("נ." כמובן). ארגון "אחת מתוך אחת", שעוסק בעדויות תקיפה מינית כל ימות השנה, מסר שניתן לשלוח לדף הפייסבוק שלו בקשה, ולקבל את האות האישית שלך, מעוצבת עם שמך בקטן תחתיה.
בעולם בו האנס שלך יכול לחזור ולחזור שוב ושוב, וחובך לחברה לא מסתיים לעולם, אנחנו נאלצות לשנות כיוון ממה שהיה נהוג עד עתה, כמו שעשתה שירלי. או כמו הבחורה מסיפור האונס בתיכון, שהבוקר כשהאנס שלה חזר משנים בכלא וחסם את דרכה ביציאה מהאוטובוס, היא פשוט הקיאה עליו.
אולי הוא שילם את חובו לחברה, ויכול לחזור להטיל אימה וטרור. אבל לא כשהוא בדיוק מת להתקלח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם