האסיף שלנו: מאה שנה אחרי מנדלי
מי שקורא את סיפורי סוכות של פעם נפעם מהשפע שלנו ומיכולתנו לחגוג באמת את חג הסוכות. ויורדים? אלה היו גם בימי העלייה הראשונה והשנייה
התמונה המצחיקה עצובה העולה מן הסיפור היא של עם של עניים מרודים, מבקשי פרנסות שאינן פרנסות, התלויים בכמה "גבירים". את סוכתם הם בונים ביחד כשדופן אחת שלה היא פרה שבחצר (הדבר כשר על פי ההלכה) ומרוב "ארעיותה" ועוניים יכולים רק הגברים לשבת בה ולצאת כך ידי חובתם ההלכתית והם עושים זאת בתורנות.
חרדים בודקים לולב.
צילום: יוסי אלוני
התמונה הגרוטסקית הזו, של יהדות הגולה מחוסרת האמצעים לקיים את התשתית הבסיסית של חייה החומריים והרוחניים בכבוד מסתכמת במשפט המסכם של המספר, שקבצנים יהודים מגיעים אליו בחג הסוכות לאסוף נדבה והם מסבירים:
"לא יכולנו לשנות מסדר העולם. הימים האלה עת האסיף לעניים. בחודש אלול מקום לנו לאסוף בבית-הקברות, בערב יום-הכפורים אנו אוספים ומעמידים קערות בבתי-כנסיות ומדרשות. עכשיו כשגמרנו מעשינו בעירנו, אנו הולכים לאסוף ולקבוץ" [...]– אמרו לי העניים ופשטו ידיהם בתחנונים – "הב, הב, רבי יהודי, ועשה אתה לנו התחלה טובה!"
מעניין לקרוא את הרהוריו של מנדלי מוכר ספרים על רעיון חגיגת חג הסוכות בגולה לפני כמאה שנה.
"ובשעה זו הרהרתי בענין סוכה: מצוה זו שהיא תלויה בארץ וזמנה בעת האסף מן השדה מן הגורן ומן היקב, למה היא כאן בחוץ-לארץ, שאין לנו כל אלה ואין לנו מה לאסוף? [...]
"אני עומד רגע מסתכל ומתבונן. מימיני ומשמאלי הגויים בוצרים כרמיהם ואוספים מעשיהם מן השדות, ולנגדי יהודים קבצנים אוספים 'נדבות' בבית-הקברות, בבתים ובבתי-כנסיות, בשוקים וברחובות. עומד אני ומהרהר ואומר: – עכשיו ידעתי. אכן יש לנו כאן חג האסיף – חג האסיף של גלות!..."
ממבט היסטורי התיאור הזה יש בו מן הסתם אמת רבה. העם היהודי בסוף המאה התשע עשרה היה עם גדול בן תשעה עשר מליון איש (היום אנו מונים בשל השואה וההתבוללות רק שלשה עשר מליון איש ואישה) אבל חלש ופגיע מאד. על ארץ ישראל בקושי חלמו. לחגוג היום, מעט יותר ממאה שנה מזמן כתיבתו של הסיפור הזה, את חג הסוכות בארץ ישראל זו אינה עבורי עובדה מובנת מאליה.
חג הסוכות במהותו מציין הן את הקשר לארץ ישראל, לטבע בכלל ואת המתח שבין שמחה ברווחה החומרית ואי תלות בה. זה הזמן לזכור (נוכח מחאות העזיבה לברלין) את הפער העצום בין עוניים של רוב היהודים בסוף המאה התשע עשרה ובין היותם, בתחילת המאה העשרים ואחת, עם שחי אך ורק במדינות מבוססות ובכלל זה במדינת ישראל.
כשמוסיפים
קיימים כמובן מתוכנו אלו שהסיפור ההיסטורי אינו מדבר אליהם. הפיתויים החומרים בעולם הרחב שנפתחו בפני ישראלים, ובכללם פיתויי העיר הגדולה ברלין, מדברים אליהם יותר. תופעה זו אינה חדשה ואין להבהל ממנה או לראות בה מסר שיש להתייחס אליו כלל: מאז ומתמיד לוותה את הציונות מגמה של עזיבת הארץ והשמצתה. מי שאינו מאמין יקרא את זיכרונותיהם של עולי העליות הראשונות, המעידים על כך שהיו שפנו חזרה לאירופה ה"נאורה" מיד הגעתם ליפו באוניה. מעיד ברל כצנלסון, שאותו אני מרבה לצטט בטור שבועי זה, כי מבין האנשים שנסעו אתו ארצה באנייה נשארו בארץ רק שתי משפחות (!). ההגעה ארצה באנייה והשיבה ממנה באנייה הבאה הייתה דבר רגיל בשנות העלייה השנייה, גם בני המושבות של העלייה הראשונה עזבו את הארץ לקהיר או לאירופה. גם זה היה דבר רגיל.
חג האסיף בארץ ישראל, תולדות העם היהודי, הקשר בין הטבע של ארץ ישראל ובינינו יהודים מכל הגוונים הגרים כאן בארץ- מדבר גם כיום כמו בימי העליות הראשונות רק אל חלקים מאתנו. מי שהרווחה החומרית והקוסמופוליטיות של ברלין קוסמת לו – מוזמן לעזוב ולבנות את ביתו במקום אחר. ההגינות, עם זאת, מחייבת שמי שעוזב לא יטיל רפש אגב עזיבתו באלו שבחרו לחיות את חייהם בישראל ורואים בכך זכות גדולה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם