חרדים: "הגענו להישגים בלי לימודי ליבה"
העליון דחה עתירה לחייב לימודי ליבה במוסדות החרדיים; עם זאת לטענתם: "לא נותנים לנו צ'אנס להשתלב בשוק התעסוקה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו [אהבתי]
גולש אחר ענה לו: "בגיל 30 אין להם כלים בסיסיים לחיי חומר בעולם חולף, אבל יש להם כלים בסיסיים לחיים רוחניים בעולם הנצח! הפרנסה משמים, ומי שיש לו אחריות מספיקה לפרנס את בני ביתו הקב“ה מסייע בידו“. מגיב נוסף התרעם: “יש הרבה מאוד מקצועות חשובים שלא דורשים לימודי ליבה: סופרי סת“ם, סוחרים, שוחטים, סבלים, טפסנים, טייחים, קוטפי פרות. אז שלא יבלבלו את המוח שחרדים לא ימצאו עבודה“.
ברוב של שבעה שופטים מול שניים דחה בג“ץ לפני כחודש את העתירה לביטול ‘חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים‘, והשאיר למעשה את החוק על כנו. החוק, שנחקק בשנת 2008, מעניק פטור מלימודי ליבה למוסדות חינוך חרדיים בכיתות ט‘ עד י“ב, ומחייב את המדינה להשתתף בתקצוב המוסדות הללו בשיעור של 60 אחוזים ביחס למימון שמעניקה המדינה למוסדות תיכוניים רגילים.
למעשה החוק קובע כי המדינה מחויבת להשתתף בתקצוב ה'ישיבות הקטנות' (ישיבות לנערים חרדים בגיל תיכון), גם אם לא יתקיימו בהם לימודי ליבה, הכוללים מקצועות כתנ"ך, היסטוריה, אזרחות וגיאוגרפיה, לצד לימודי שפות, ספרות, מתמטיקה, מדעים וחינוך גופני. על פי הגדרת משרד החינוך, מקצועות אלו הם 'המכנה המשותף' של כלל התלמידים ו"משקפים נכונה את הצרכים ההכרחיים של התלמיד הישראלי הטיפוסי".
הדיון על לימודי הליבה במגזר החרדי אינו חדש, וכדי להבינו לעומקו יש לחזור לשנות ה־50, לימי בן־גוריון ושלטון מפא"י. במסגרת השאיפה לעבור מגישה מפלגתית לקו ממלכתי בוטלו הזרמים השונים בחינוך, והוחלט על חינוך ממלכתי אחיד הכולל שתי מגמות - דתית וחילונית.
חוק חינוך ממלכתי שנחקק ב־1953 מגדיר את מטרות החינוך הממלכתי, ובהן קידום התפתחות התלמיד, הצורך בשוויון הזדמנויות, הנחלת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וחינוך לזכויות אדם, שמירת החוק וסובלנות. לצורך השגת המטרות הללו מסמיך החוק את שר החינוך לקבוע את 'תוכנית הליבה' – תוכנית לימודים שאמורה לחייב את מוסדות החינוך השונים. אלא שבפועל, לאורך כל השנים לימודי הליבה לא נאכפו במוסדות החינוך החרדי.
בספרו 'עלי גשר צר - החינוך בישראל בשנות המדינה הראשונות', מתאר ד"ר צבי צמרת כיצד מתוך רצונם של בן־גוריון וחבריו לשמור על שלום בית עם החרדים ולהימנע מלחצים ציבוריים, נולד הסדר מיוחד עבור 'החינוך העצמאי' – הזרם החינוכי החרדי. בדומה להסדר בדבר גיוס בני הישיבות, גם כאן סבר בן־גוריון כי מדובר ממילא בעניין זמני, ובמוקדם או במאוחר החרדיו¬ת תעבור מן העולם.
כך נותר החינוך העצמאי לעמוד על כנו גם לאחר חקיקת חוק חינוך ממלכתי וזכה במהלך השנים לתמיכה תקציבית ניכרת, ללא שלמשרד החינוך הייתה השפעה על תכני הלימוד (באותה עת דובר בעיקר על זרם החינוך של אגודת ישראל. הזרם הספרדי בחינוך החרדי, 'מעיין החינוך התורני', קם רק בשנות ה־80 עם הקמת תנועת ש"ס). צמרת מציין כי פקידים במשרד החינוך שניסו למחות על העניין הושתקו על ידי גורמים פוליטיים.
46 שנים חלפו מאז שנחקק חוק חינוך ממלכתי, עד ששאלת לימודי הליבה עלתה לסדר היום הציבורי. בשנת 1999 הוגשה העתירה הראשונה בנושא לבית המשפט העליון. את העתירה יזמה מפלגת 'שינוי' בראשותו של טומי לפיד, שבאותה שנה התמודדה לבחירות כשהיא נושאת את דגל המלחמה בכפייה הדתית. בעתירה נטען שהמדינה הפרה את חובתה החוקית לקבוע תוכנית לימודים לבתי הספר החרדים. בית המשפט הורה למשרד החינוך לפרסם בתוך 30 יום חוזר מנכ"ל ובו תוכנית יסוד למוסדות החינוך החרדיים. הזמן חלף והמדינה לא עמדה בחובתה, מה שהביא שנתיים לאחר מכן לעתירה נוספת.
הפעם הוגשה העתירה מטעם ארגון המורים בבתי הספר העל־יסודיים, על רקע קיצוצים נרחבים שהתרחשו אז במערכת החינוך. כתוצאה מהקיצוצים הללו פוטרו אלפי מורים, הופחתו אלפי שעות לימוד שבועיות, מגמות נסגרו ועוד. בעתירתו טען ארגון המורים שתקצוב המוסדות החרדיים שאינם מקיימים את תוכנית הליבה פוגע בעקרון השוויון, שכן הוא מתבצע על חשבון המוסדות הפועלים על פי דין.
בפסק הדין שניתן בשנת 2004 נקבע כי למשרד החינוך אין סמכות להזרים כספים למוסדות שאינם עומדים בתוכנית הליבה ואינם מקיימים את תכליות חוק חינוך ממלכתי. לכאורה בכך היה אמור להיפסק המימון הממלכתי למוסדות החרדיים, אלא שהמדינה ביקשה זמן נוסף לצורך יישום תוכנית הליבה, מתוך רצון לפעול באופן הדרגתי ולא לגרום לזעזוע בקרב המוסדות שהסתמכו על התקציב הממשלתי. הוחלט על פרק זמן של שלוש שנים, שלאחריהן מי שלא יעמוד בקריטריונים תקציבו יופסק.
שלוש השנים חלפו ודבר לא השתנה. במוסדות החינוך החרדיים המשיכו לפעול כרגיל, ללא לימודי ליבה. ארגון המורים ו'המרכז לפלורליזם יהודי' של התנועה ליהדות מתקדמת עתרו שוב לבג"ץ, בתביעה להחיל את לימודי הליבה במגזר החרדי.
הפעם מתחו השופטים ביקורת על משרד החינוך שלא ניצל את פרק הזמן שניתן לו, ולא קידם במהלך השנים את תוכנית הליבה בחינוך החרדי. בית המשפט עמד להוציא צו לשנת הלימודים ה'תשס"ט, שיורה למשרד החינוך להימנע מתמיכה ממשלתית למוסדות שאינם מקיימים את תוכנית הליבה. ואולם, סמוך למועד מתן פסק הדין אושר בכנסת 'חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים', הקובע תקצוב ממשלתי ל'מוסד תרבותי ייחודי' - כלומר מוסד ש"ניתן בו חינוך שיטתי, הכולל לימודי קודש יהודיים בלבד", ללא כל דרישה של יישום תוכנית הליבה.
כך נולד החוק המדובר, שכונה על ידי השופט יצחק עמית בפסק הדין הנוכחי "ישראבלוף". בפסק דינו כתב עמית כי "החוק 'הלבין' מצב זה (אי־אכיפת חוק חינוך ממלכתי במגזר החרדי, ט"ר) בדרך של חקיקה ראשית, בכך ששינה את הגדרתן של הישיבות הקטנות ממוסדות מוכרים שאינם רשמיים למוסדות תרבותיים ייחודיים... למעט שינוי ההגדרה, אכן לא השתנה בשטח דבר ומה שהיה ממשיך להיות, אך הפעם שלא תוך הפרת חוק, אלא תוך התאמת החוק למציאות של הפרת החוק בעבר". במילים אחרות, החוק נתן גושפנקה למציאות שהתקיימה פה מאז ומעולם.
לא חלף זמן רב ממועד חקיקת החוק החדש, ועתירה נוספת הוגשה לפתחו של בית המשפט, בבקשה לפסול את החוק. העותרים טענו כי תוכנית הליבה מהווה בסיס של ידע וערכים המאפשרים לאדם לממש את הפוטנציאל שלו להשתלב בחברה ולחיות בה בכבוד. לדבריהם, החוק מונע מצעירים חרדים רכישת מיומנויות מקצועיות שיסייעו להם בעתיד, כך שדרכי היציאה מהחברה החרדית סגורות בפניהם והאוטונומיה שלהם בקביעת מסלול חייהם נפגעת.
בין מגישי העתירה היה פרופ' אמנון רובינשטיין, מרצה וחוקר בבית הספר 'רדזינר' למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. "העתירה שלנו נגעה לאוטונומיה של הילדים, שכאשר הם יגיעו לבגרות הם יוכלו לבחור בדרכם", הוא אומר. "אין בחירה בלי ידיעה מינימלית של האלטרנטיבות. אין בחירה בלי לדעת אנגלית, מתמטיקה, מחשבים. היעדר לימודי הליבה זה אסון גם למערכת החינוך החרדית וגם לילדים עצמם. כך, למשל, לפי כל הפרסומים יש יחס ישיר בין גובה ההכנסה לבין לימודי המתמטיקה. כשלא לומדים מתמטיקה בכלל מובטחים חיים של פיגור כלכלי".
בין המשיבים לעתירה היה הרב עקיבא מאיר, סטודנט למשפטים בקמפוס החרדי בקריה האקדמית אונו, המצוי בימים אלה בעיצומם של הלימודים לקראת מבחני הלשכה. מאיר החל ללמוד משפטים בגיל 30 לאחר שנים ארוכות בישיבה. מאז שנותיו בבית הספר היסודי הוא לא למד אנגלית ולא פתר תרגיל בחשבון. במסגרת מסלול מיוחד בקמפוס החרדי הוא עבר קורס מזורז של שלושה חודשים שנועד להכין אותו לתואר ראשון, עם השלמות נוספות בהמשך הלימודים.
"למעשה אנחנו הצד הכי רלוונטי לעתירה", הוא אומר. "אנחנו ההוכחה הנגדית לטענת העותרים כי אדם שלא למד מעולם לימודי ליבה לא יכול להתקדם ולהגיע להישגים". לדבריו, הוא וחבריו לא חשו בקושי מיוחד להשלים את הלימודים בגיל מאוחר. "עברנו את זה בהליכה, ברמות של ציונים גבוהים – בין 90 ל־95", הוא מעיד. "רמת הלימודים וקצב הלימוד בישיבות מקלים מאוד על תפיסת הלימודים בעתיד ויוצרים הבנה עמוקה שלהם. ברור שאדם שלמד מגיל צעיר את כל הנושאים במשפט העברי, שוחה הרבה יותר טוב בחומר ממי שזה המפגש הראשון שלו עם אותן סוגיות".
בשנה האחרונה שימש מאיר כעוזר משפטי בבית המשפט המחוזי בתל־אביב, לאחר שגבר במכרז על עשרות מתמודדים. שני המשיבים הנוספים שהצטרפו לעתירה מהווים אף הם דוגמה לאנשים שהצליחו להתקדם מקצועית למרות היעדר לימודי הליבה. אחד מהם רואה חשבון המשמש מרצה בתחום, והשני מהנדס בתפקיד בכיר באחת מהתעשיות הביטחוניות של ישראל.
ואולם, לא כולם מתרשמים מהדוגמאות להצלחה מקצועית מאוחרת של בחורי הישיבה לשעבר. זמי (זלמן שניאור) קובלקין, חסיד לשעבר, יצא בשאלה בגיל 16. הוא ושלושה מחבריו, אף הם חרדים לשעבר, הצטרפו כעותרים לעתירה הנוכחית. "הטענה הרווחת במגזר החרדי היא 'אנחנו בחורים פקחים, אנחנו לומדים כל היום גמרא, ברגע שנתיישב לעשות בגרות – נצליח תוך רגע'. זה קשקוש", הוא פוסק.
"יש אנשים מוכשרים שיהיו מסוגלים לעשות את זה, הרוב הגדול לא כאלה. לימודי משפטים הם לימודים קלים יחסית לבחור ישיבה, זה שור שנגח את הפרה. אבל האם הם יצליחו ללמוד רפואה? סטטיסטיקה? אני לא מכיר הרבה רואי חשבון חרדים. לעומת זאת אני מכיר הרבה עורכי דין".
קובלקין עצמו נתקל בקשיים לא מעטים כאשר ניסה להתקדם בצבא. על אף הישגיו והמלצות מפקדיו, הוא ניצב בפני משוכות גבוהות בעקבות נתוני ההשכלה הנמוכים שעמם הגיע. קובלקין, שהתחיל את מסלולו הצבאי כ'נער רפול', הצליח בסופו של דבר לסיים בדרגת סרן כקצין הגנה מרחבית, אך זאת רק לאחר מכשולים רבים שנאלץ לעבור בדרך. את המניע שלו להגשת העתירה, הוא מסכם בשתי מילים: "לתת צ'אנס".
"אני מסתכל על האנשים במקום שממנו באתי", הוא מסביר. "יש להם מקצועות מאד ספציפיים לעבוד בהם. סופר סת"ם, מלמד, ראש ישיבה או שוחט. כמה שוחטים צריך? לאנשים קשה להתפרנס. הם סובלים מזה. הם רוצים לעבוד, אך מגבילים אותם ומפחידים אותם. נראה לך שזה כיף לשבת בישיבה כל היום?"
פרופ' אביעד הכהן, דקאן המרכז האקדמי 'שערי משפט' ופרקליטם של החרדים שצורפו כמשיבים לעתירה, סבור כי ללימודי הליבה משקל מסוים אך לא מכריע. "אין ספק שיש קשר בין רוחב לימודיו של אדם לבין יכולתו להשתלב בשוק התעסוקה", הוא אומר.
"אך מכאן ועד המסקנה שאם בחינוך הישיבתי לא ילמדו לימודי ליבה בין הגילאים 18־12 החרדים לא יוכלו להשתלב בשוק העבודה, המרחק גדול. כפי שהוכחנו גם בבית המשפט, חלק מהחרדים משלים בקלות את הפער בגיל מבוגר יותר". הכהן מוסיף עוד עובדה מעניינת: "גם חלק משופטי בית המשפט העליון בעבר, ובהם השופטים שמחה אסף, משה זילברג ומנחם אלון, לא למדו לימודי ליבה משמעותיים עד שנות העשרים לחייהם".
בסופו של יום, רוב השופטים סברו כי הפגיעה ביכולת ההשתלבות של החרדים בחברה הכללית, הגם שהיא קיימת, לא הוכחה באופן מספק. כך למשל העיר השופט ניל הנדל שאכן לימודי ליבה הם פרמטר להשתלבות בחברה, אך יש עוד מגוון גורמים שמשפיעים על ההשתלבות העתידית כגון התנגדות אידיאולוגית, לחץ חברתי, רצון להישאר בישיבה לצורך פטור מהצבא, קושי במציאת מקומות עבודה המותאמים לצרכי החרדים ועוד.
"נדמה כי קשה לחלוק על כך שלימודי ליבה תיכוניים יוכלו לסייע לנער חרדי שיחפוץ בכך להשתלב בעתיד בחיי החברה והמשק", כתב הנדל, "אך נתון זה איננו מספיק לצורכי עתירה זו. העותרים לא הראו באופן משכנע כי הפטור מלימודי ליבה תיכוניים, וליתר דיוק: מתן אפשרות לצעירים חרדים לבחור שלא ללמוד לימודי ליבה תיכוניים, הוא הוא הגורם אשר מונע מחרדי החפץ בכך את האפשרות להשתלב בחברה הישראלית ובשוק העבודה".
אחת השאלות שפסק הדין עסק בהן הייתה האם מדובר בעתירה פטרנליסטית, כלומר כזו הנובעת מרצון להחליט עבור ציבור מסוים מה טוב עבורו, או שמא מדובר בעניין הנוגע לחוסנה של כלל החברה. נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, קבע שמדובר ב"עתירה פטרנליסטית חריגה", והשופט הנדל סבר כך אף הוא.
"העותרים עצמם אינם מנהלים כיום אורח חיים חרדי ואינם שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך חרדיים", כתב הנדל. "נמצא אפוא שעיקר הפגיעה שנגרמת לדעת העותרים לזכויות יסוד חוקתיות, איננה נוגעת להם עצמם בצורה ישירה. המשמעות היא שהעתירה נגועה מיסודה באופי פטרנליסטי".
לעומתם, השופט אליקים רובינשטיין סבר שהעתירה אינה פטרנליסטית, זאת משום שהיעדר המוכנות לחיים המודרניים בקרב הציבור החרדי גורם לפגיעה בכלכלת במדינה, ומכאן שהוא פוגע בכלל הציבור. השופטת עדנה ארבל קבעה לעומת זאת כי גם אם יש ממד פטרנליסטי בעתירה, הרי שהוא לא בהכרח פוגם בצדקתה.
"פטרנליזם אינה מילת גנאי... פטרנליזם ברמה מסוימת הנו מקובל ואף צודק", כתבה. "פטרנליזם המופנה כלפי ילדים שונה הוא מפטרנליזם המופנה כלפי האדם הבוגר. האחרון יהיה פחות מקובל וידרוש הצדקה משמעותית יותר". בנוסף העירה ארבל שגם החלטת ההורים השולחים את ילדיהם למוסדות ללא לימודי ליבה אף היא פטרנליסטית מטבעה, שכן הילד אינו מקבל את ההחלטה היכן ילמד בכוחות עצמו.
פרופ' רובינשטיין משוכנע שהפטרנליזם מצוי דווקא בצד השני. "כשקראתי את הטענות על הפטרנליזם חשבתי שאני הוזה", הוא אומר. "אם למשל יש עדה דתית שמאמינה בעבדות – האם מי שבא לשחרר את העבדים הוא פטרנליסט? אנחנו רוצים שכאשר הילדים יגיעו לבגרות הם יהיו בני חורין להחליט כרצונם. אנחנו בעד האוטונומיה של הילד. הפטרנליזם הוא של עסקני העדה החרדית וראשי החינוך הדתי החרדי שלקחו לעצמם זכות לקבוע את גורל הילדים שם בגיל צעיר מאד".
"אוטונומיה היא דו־סטרית", אומר בתגובה עקיבא מאיר. "אם לשיטתם צריך לדאוג לאוטונומיה, שיראו פתיחות ללימודי קודש. באשכולות של הליבה יש תנ"ך, אבל תנ"ך ברמה כזו שאם אדם חילוני ירצה להיכנס לחברה החרדית הוא לא ימצא את ידיו ואת רגליו. לפי הטיעון הזה, הם שוללים מרוב ילדי ישראל את האוטונומיה ואת זכות הבחירה ללמוד לימודי קודש, וכתוצאה מכך את היכולת שלהם להשתלב בעתיד בחברה החרדית אם ירצו בכך".
ראוי לציין ששאלת התקצוב הממשלתי מול לימודי הליבה, חורגת מגבולותיה של מדינת ישראל. בבלגיה למשל, תקציב מוסדות הלימוד מותנה בלימודים כלליים והמוסדות החרדיים במדינה עומדים תחת פיקוח הדוק. זאת ועוד, בחודש מאי האחרון נרשמה עליית מדרגה בנושא, כאשר בית המשפט העליון של בלגיה דחה עתירה של הקהילה החרדית באנטוורפן נגד חוק המחייב גם תלמידים הלומדים בבתי ספר שאינם מוכרים רשמית (ואינם מתוקצבים) ללמוד לימודים כלליים.
על פי החוק, כל תלמיד בכל בית ספר, גם כזה שאינו נתמך על ידי המדינה, חייב להיבחן על חומר הלימודים, ואם הישגיו אינם מספקים המדינה יכולה להעבירו למוסד ממלכתי.
בכל הנוגע לשאלת התקצוב, סבור זמי קובלקין כי נכון להתנות את תקצוב המוסדות בלימודי הליבה. "זה היה ההיגיון של העתירה. אנחנו אומרים לחרדים: 'בואו תלמדו ליבה. לא תלמדו – לא תהיו מתוקצבים'. ב־2003, כשבנימין נתניהו היה שר האוצר, החליטו לקצץ את קצבאות הילדים. היה רעש ובלגן, אך כתוצאה מכך הילודה במגזר החרדי והמוסלמי ירדה. זה מלמד שכשפוגעים לבן אדם בכיס הוא מתחיל לחשוב פעמיים. אתם לא רוצים ללמד ליבה? בסדר, אבל כמו בכל העולם, אנחנו לא נתקצב אתכם".
גם פרופ' הכהן אומר כי באופן אישי הוא נוטה לתמוך בהתניית התקצוב בחובה כלשהי, אך לדבריו, "ניתן להגן גם על עמדה אחרת הגורסת כי מדינה דמוקרטית וחברה רב־תרבותית חייבת לתקצב כל ילד באופן שוויוני, ללא קשר לתוכן הלימודים שהוא לומד (ובלבד שהוא לומד ואינו מסתובב ברחובות). קל וחומר כאשר תוכנית לימודיו נגזרת מאורח חייהם ומהשקפת עולמם של הוריו".
אחת הטענות שנשמעת מעת לעת בציבוריות הישראלית וזכתה להדים אף בקרב השופטים, היא שבחברה החרדית מתרחשים תהליכים שונים וכי יש לתת לזמן לעשות את שלו. כך כתב למשל השופט הנדל: "מאז קום המדינה חלפו למעלה משישים שנה. המציאות משתנה, במיוחד בשנים האחרונות. נפתחו 42 ישיבות קטנות חרדיות המשלבות לימודי קודש עם לימודי חול. כמו כן נפתחו מסלולי השכלה גבוהה ייחודיים לחרדים באוניברסיטאות ובמכללות, בתחומים כגון משפטים, מנהל עסקים ולאחרונה גם הנדסה וטכנולוגיה... יש לאפשר לזרם החיים לעשות את שלו".
גם השופט עמית הצטרף למגמה זו:
פרופ' רובינשטיין אינו מתרשם מהדיבורים על שינוי. "אני שומע על ניצני השינוי, אבל בפועל אני רואה החמרה. אני רואה בעיות קשות מאוד של יוצאים בשאלה שטיפלתי בהם אישית, שאינם יכולים לעזוב את העדה החרדית משום שהם לא יודעים לקנות בסופרמרקט, לא לקרוא שלט באנגלית, לא להירשם לאוניברסיטה רגילה. שני הדו"חות של מכון טאוב על תעסוקה חרדית והשכלה גבוהה הם דו"חות קשים מאוד. אני מקווה שלמרות הדו"חות הללו, השינויים שמדובר עליהם בעיתונים באמת יתגשמו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם